<h1>ראב"ן</h1>
<h2>דף ב.</h2>
ראובן ושמעון שדרין בבית הגר שמת ובאין לדין וכל אחד טוען אני החזקתי בו תחילה ואתה באת עלי ואין עדים בדבר מי הוא הקודם, זה הדין כדין שנים אוחזין בטלית ויחלוקו בשבועה.
<h2>דף ב:</h2>
מקח וממכר וליחזי זוזי ממאן נקט [ב':]. הכי קא פריך מקח וממכר בתמיה היכי בא (לידו הך) [לידי כך] דשנים אוחזין בו וליחזי המוכר מעיקרא ממאן קיבל הדמים ולא יתן המקח, ומשני הכי הוה עובדא דנקט זוזי מתרווייהו מחד קיבל מדעתיה וחד זריק לו זוזי הדמים בעל כורחו כגון ששניהם היו מחזרין לקנות וניאות לאחד והאחד זרק לו הדמים והניח המקח ביניהם [וגם הדמים] ונסתלק ותפשו בו שניהם (וגם הדמים ומסתלק), וה"ה (למכור) [למוכר] ואינו יודע למי, שמניח המקח ביניהם ומסתלק. הקשה לי חתני ר' שמואל שיחיה על פירוש זה, הא דאמר ר' אבא [ל"ז:] ספק הינוח לכתחילה לא יטול ואם נטל לא יחזיר למי שבא ואמר שלי הוא אם לא יבורר בעדים או בסימנין, אלמא מי שבא לידו ממון חבירו אין מוציאו מידו אא"כ יבורר למי נותנו והכא את אומר שמניח ביניהם. והשבתי לו כיון דאמור רבנן לכתחילה לא יטול משום דילמא המניחו אין לו סימן ועדים ויאבד את שלו כי שקיל ליה המוציאו אתא לידיה באיסורא דהוי כי גוזל ואינו יוצא מידי איסור עד שישיב לבעלים, אבל לוקח מקח שבא לידו בהיתרא מניח ביניהם ודיו כדאמר בהמפקיד [שם.] גזל עבד איסורא וכו'. והא דתנן נותן לזה מנה ולזה מנה והשאר יהא מונח כו' ולא אמרינן שיניח המנה ביניהן, היינו משום דכיון שהפקידו לו מדעתו לא הוי השבה עד שישיבנו מידו לידו, אבל הכא האחד זרק לו שלא מדעתו הדמים הילכך א"צ אלא להניח לפניו ולהסתלק, כדאמר בהמפקיד [שם] אמ' רבא הכל מודי' בשני' שהפקידו בעדרו של רועה שלא מדעתו שמניח ביניהם ומסתלק והשני שנתן לו הדמים (מדעתן) [מדעתו] לא לו אלא בשביל המקח הילכך מניחו לפניו ודיו, ותו שהרי אותו שנתן לו הדמים מדעתו אינו מפסיד כלום שהרי חלוק הוא במקח ובדמים, אבל הכא אם היה מניח וחולקין יפסיד הזכאי וירויח הרמאי.
בשם רבינו ר' יצחק מאלפס, וניחזי זוזי ממאן נקט, ופירש הא דתנן שנים אוחזין בטלית אמציאה קאי ולא אמקח וממכר, והא דמוקמינן סיפא במקח וממכר כגון שהמקח ביד המוכר, ולהכי פריך וניחזי זוזי ממאן נקט כלומר ונשאל את פי המוכר למי מכר שהרי נאמן הוא כל זמן שמקחו בידו ואמאי קתני חולקין בשבועה, ומשני לא צריכא דנקט מתרוויהו באמר המוכר לשניהם ניתרציתי ואמרתי להם מי שיקדים ויתן לי הדמים הוא יקנה ובאו שניהם יחד והאחד נתן לי מדעתו והאחד בעל כורחי ולא ידע המוכר נמי מי הוא שנתן מדעתו ומי בעל כורחו והשתא תיבעי תרווייהו קנו מיניה המקח כל אחד אומר אני הוא דמדעתיה הילכך ישבע כל אחד שלקחה ולא לקח בה פחות מחציה ויחלוקו שהרי דבריהם ספק הוא לב"ד עם מי מהם האמת כדין כל ממון המוטל בספק לב"ד שאין יכולין לברר האמת שחולקין, ולהכי פריך נימא מתניתין דקתני דממון המוטל בספק דחולקין בשבועה דלא כסומכוס דאי סומכוס האמר חולקין בלא שבועה. ורבינו משה גאון פירש דשנים אוחזין בטלית אתרוויהו קאי אמציאה ואמקח וממכר, וה"ק כיון דאמרת דחד מינייהו (מוד') [מודי] דאמר חבראי דמי קא יהיב ואנא דמי קא יהיבנא וקס"ד דמקשי דה"ק אני אחזיר לו הדמים שנתן דכיון דצריכא לדידי אישקליה אנא ואתפיס עמו ואומר אני משכתיה כולה ואחזיר לו דמים שנתן, וכיון דלא יהיב דמי אלא חד מינייהו הרי יש לברר מי הוא אותו שנתן והוא קנה במשיכתו ומשיכת האחר לאו כלום ואמאי חולקין בשבועה, ומשני כגון ששניהם נתנו הדמים דהא דקאמר ואנא דמי קא יהיבנא הכי קאמר ואני נתתי דמים בעל כורחיה, ולא ידענו כלומר ואנו בית דין לא ידעינן מי הוא לא מצי למיקם עלה דמילתא מי הוא מדעתיה ומי הוא בע"כ דתרווייהו אמרי אנא הוא דמדעתיה, ועדות בעל המקח לאו כלום הוא שאין מקחו בידו, הילכך מוטל בספק הוא לב"ד מי הוא דמדעתו וחולקין בשבועה. ושניהם מפי ר' שלמה והוא לא אמר אלא תחילת הדברים ואני פירשתים על מכונם.
<h2>דף ג.</h2>
ראובן טענו לשמעון עשרים דינרין יש לי בידך ושמעון משיבו אין לך בידי כלום והעדים מעידין שחייב לו י' דינרין או יותר, דין זה כדר' חייא דא"ר חייא [ג'.] מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי כלום והעדים מעידים אותו חמשים נותן לו חמשים וישבע על השאר שבועה דאורייתא. ואע"ג דתני אבוה דר' אפטוריקי [ה'.] תיובתא לר' חייא, מדחזינן רבנן בתראי דיקדקו לפרושי דר' חייא ש"מ כוותיה קיימא להו וכוותיה עבדינן. ואע"ג דא"ר זירא [שם] אם איתא לדר' חייא קמייתא, משום מתניתא דר' אפטוריקי קאמר הכי ולית בה מידי וכדר' חייא קיימא לן. ועוד דכה"ג חזינן בכתובות בפ' המדיר [ע':] ואם איתא לדר"ה אמר רב דאמר יכולה אשה שתאמר לבעלה איני ניזונת וכו', אעפ"כ אינה נדחית דקא פסיק בפ' שני דייני גזירות הלכה כר"ה אמר רב, הכא נמי דר' חייא אינה נדחית. ואם משיבו שמעון אין לך בידי אלא י' והילך, בהא קיימא לן כרב ששת דאמר [ד'.] הילך פטור דסוגיא דשמעתא כוותיה אזלא, ועוד דהוא בתראה. ואני מצאתי בספר המקצועות שפסק רב עמרם גאון הילכתא כר' חייא דר' יוחנן קאי בשיטתיה ואמר שבועה זו תקנת חכמים היא וכל דתקון רבנן כעין דאוריתא תקון, וליתא דמצאתי בפיסוק רבינו חננאל שפסק כרב ששת ומייתי ראייתו מדמקשי בפ' (השוכר) [השואל] את הפרה [ק'.] ואכתי הילך הוא ואין נשבעין בטענת הילך ומתרץ אמר רבא עבדא דקטעא לידיה דלאו הילך ומשו"ה ישבע אבל בטענת הילך אינו נשבע, ש"מ כרב ששת קיימא להו לאמוראי בתראי. ולא אמרינן מיגו דחשיד אממונא חשוד אשבועה וכן הלכה.
<h2>דף ד.</h2>
ראובן טענו לשמעון עשרים דינרין יש לי בידך ושמעון משיבו אין לך בידי כלום והעדים מעידין שחייב לו י' דינרין או יותר, דין זה כדר' חייא דא"ר חייא [ג'.] מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי כלום והעדים מעידים אותו חמשים נותן לו חמשים וישבע על השאר שבועה דאורייתא. ואע"ג דתני אבוה דר' אפטוריקי [ה'.] תיובתא לר' חייא, מדחזינן רבנן בתראי דיקדקו לפרושי דר' חייא ש"מ כוותיה קיימא להו וכוותיה עבדינן. ואע"ג דא"ר זירא [שם] אם איתא לדר' חייא קמייתא, משום מתניתא דר' אפטוריקי קאמר הכי ולית בה מידי וכדר' חייא קיימא לן. ועוד דכה"ג חזינן בכתובות בפ' המדיר [ע':] ואם איתא לדר"ה אמר רב דאמר יכולה אשה שתאמר לבעלה איני ניזונת וכו', אעפ"כ אינה נדחית דקא פסיק בפ' שני דייני גזירות הלכה כר"ה אמר רב, הכא נמי דר' חייא אינה נדחית. ואם משיבו שמעון אין לך בידי אלא י' והילך, בהא קיימא לן כרב ששת דאמר [ד'.] הילך פטור דסוגיא דשמעתא כוותיה אזלא, ועוד דהוא בתראה. ואני מצאתי בספר המקצועות שפסק רב עמרם גאון הילכתא כר' חייא דר' יוחנן קאי בשיטתיה ואמר שבועה זו תקנת חכמים היא וכל דתקון רבנן כעין דאוריתא תקון, וליתא דמצאתי בפיסוק רבינו חננאל שפסק כרב ששת ומייתי ראייתו מדמקשי בפ' (השוכר) [השואל] את הפרה [ק'.] ואכתי הילך הוא ואין נשבעין בטענת הילך ומתרץ אמר רבא עבדא דקטעא לידיה דלאו הילך ומשו"ה ישבע אבל בטענת הילך אינו נשבע, ש"מ כרב ששת קיימא להו לאמוראי בתראי. ולא אמרינן מיגו דחשיד אממונא חשוד אשבועה וכן הלכה.
<h2>דף ה.</h2>
ראובן טענו לשמעון י' זהובים רומנט הפקדתי בידך בפני עדים ושמעון השיבו החזרתים לך והעדים שהפקיד לו בפניהם מעידין כי שמעון הוציא שנים מאות[ן] זהובים. דין זה כדין ההוא רעיא דהוי מפקדי ליה כל יומא חיותא בסהדי יומא חד מסרי ליה בלא סהדי לסוף אמר להד"ם אתו סהדי ואסהידו דאכיל תרתי מינייהו ומסקנא משלם אותם שנים ושכנגדו ישבע על השאר משום דהוה ליה זה רועה גזלן ששלח יד בפיקדון ופסול משבועה ומשלם הרועה, ה"נ ישבע שלא החזירם לו וישלם שמעון דהוי גזלן ששלח יד בפיקדון. ואם לא שהעידו העדים ששלח [יד] לא הוי חייב אע"פ שהפקידו בעדים והוא טוען החזרתים שלא בעדים, דקיימא לן [שבועות מ"ה:] המפקיד את חבירו בעדים א"צ לפרעו בעדים.
<h2>דף ה:</h2>
ראובן שטענו לשמעון הילותי לך עשרים דינרים והפקדתי טבעת שלי בידך ושמעון השיב להד"ם ובאו עדים והעידו שבשעה שכפר בבית דין היה הטבעת ביד שמעון או בביתו. דין זה מדרב חסדא דאמר הכופר במלוה כשר לעדות בפיקדון פסול לעדות ומוקמינן לה כגון דאתי סהדי ואסהידו דההיא שעתא דכפר הוה איתיה לפיקדון בביתיה אי נמי בנקוט לה בידיה, ה"נ כיון שהעידו על שמעון שהוא כפרן פסול הוא לשבועה ונוטל ראובן הפיקדון בלא שבועה והמלוה ישבע ויטול. אבל אם העידו העדים שאחרי כפירתו ראוהו בביתו או בידו אינו נפסל בכך, דאיכא למימר בשעת כפירה היה אבוד ואישתמוטי מישתמיט ליה עד דכחש ואשכח ליה.
<h2>דף ו.</h2>
ראובן שטענו לשמעון בית שאתה דר בו השכרתיו לך ושמעון משיבו לא כי אלא שלי היה וכל ימי שהיית מחזיק בו הייתי קובל ומערער עליך וסוף הודית לי כי הוא שלי והביא שמעון עדים שהיה קובל על ראובן בעוד אותו בית בידו והיה אומר שלי הוא, דין זה פסוק מבעיא דר' זירא תקפה אחד בפנינו מהו עד ת"ש בד"א בששניהם אדוקין בה עד היכי דמי אילימא כדקתני פשיטא אלא לאו כגון שתקפה אחד בפנינו ומשני לא הב"ע דאתו לקמן כדתפסי לה תרווייהו דאמרינן להו זילו פלוגו ונפקו מקמן ואזיל והדר אתו כי תפיס לה חד מינייהו האי אמר אודויי אודי לי והאי אמר בדמי אגרתה ניהליה (ואמר) [דאמרינן] ליה עד השתא חשדת ליה בגזלנות והשתא מוגרת ליה בלא סהדי אלא כיון דלא אוגרת ניהלי בסהדי מצי למטען אודויי אודית לי, הכא נמי מצי למטען אודויי אודית לי.
<h2>דף ז.</h2>
ראובן היה מחזיק בבית אחד ושמעון מערער עליו לומר שלי הוא והלך שמעון ונתנה במתנה ללוי בעוד הבית ביד ראובן, לסוף הלך שמעון ותקפו לראובן לדין והוציאו מידו בדיינין, עתה תובעו לוי לשמעון ואומר אותו בית שהוצאת מראובן שלי הוא כי אתה נתתו לי במתנה ושמעון משיבו לא היה מתנה כי לא היה אז ברשותי. דין זה פסוק מדרב דאמר כל ממון שאינו יכול להוציאו בדיינין הקדישו אינו קדוש הא יכול להוציאו הקדישו קדוש, הכא נמי מתנתו מתנה כיון דשמעון יכול להוציאו בדיינין, ודוקא אם הוציאה שמעון בדיינין אבל אין יכול להוציאו בדיינין כגון שאין לו עדים והוציא שמעון מראובן בחזקה אין מתנת לוי מתנה, ודוקא מתנת מקרקעי אבל מטלטלי אע"פ שיכול הנותן להוציאה בדיינין לא קנה המקבל דא"ר יוחנן גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אין יכולין להקדישו זה לפי שאינו שלו זה לפי שאינו ברשותו, הא דאמר רב כל ממון שאינו יכול להוציאו בדיינין הקדישו אינו קדוש מוקמינן לה במקרקעי דאינה נגזלת, והא דא"ר יוחנן גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם א"י להקדישו מוקמינן לה במטלטלי, ותרווייהו הילכתא נינהו.
<h2>דף ח.</h2>
ראובן תבעו לשמעון, בא לידי סחורה בזול בריוח גדול ולא היה לי דמים וקראתיך והודעתיך כך וכך סחורה יש באותו מקום בכך וכך דמים לך וקנה אותו לי ולך והריוח ביני ובינך והלכת והרוחת כך וכך ועתה חלוק לי הריוח, ושמעון השיב ודאי כדבריך כך הוא אבל לא אחלוק לך ריוח כלל כי אני זכיתי בו לעצמי ולא לך, ואם משום שהראתני מקום אתן לך שכר כאשר נוהגין ליתן לסרסורים. דין זה פסוק מדרמי בר חמא דאמר [ב"מ ח'.] המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו, ואפילו לרבא דאמר לא קנה חבירו האמר מיגו דזכה שמעון בריוח לעצמו זכה נמי לראובן, ור' יוחנן נמי קאי כרמי בר חמא דאמר [י'.] המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו ומשנתינו דאמר (קני) [תנה] לי ולא אמר זכי לי, והכא האמר זכי לי. והא דאמרינן [שם] רב נחמן ורב חסדא דאמרי תרווייהו המגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו, הא חזינן בסוף מס' ביצה [ל"ט:] דהדר ביה רב נחמן ואמר קנה חבירו, וקיימא לן כרמי בר חמא והוא דאמר ליה זכי לדידי דהא ר' יוחנן קאי כוותיה וכן פסק ר"ח, אי נמי כי קאמר רב נחמן הכא דלא קנה בשלא נתנה לו, (הכי) [וכי] קאמר התם דקנה כשנתן לו, כדתנן אם משנתנה לו אמר אני (רציתי) [זכיתי] בה זכה בה והתם אמרינן מילא מים ונתן לחבירו. וא"ת מתני' דאם משנתנה קשיא לרב ששת דאמר התם כרגלי הממלא, תריץ, רב ששת אית ליה מתניתין דאם משנתנה לו מיהו מיניה קאמר וכי הא דיהיב ליה והוי כרגלי הממלא, ורב נחמן סבר כיון דמילא ונתן לו גלי דעתיה דלצורכיה מילא והוי כרגליו אבל לא נתן לא קנה.
<h2>דף ט:</h2>
חצר מהלכת לא קנה [ב"מ ט':] אלא מעתה היה מהלך בספינה וקפצו דגים לתוך הספינה ה"נ דחצר מהלכת היא ולא קנה א"ל ספינה מינח ניחא ומיא הוא דקא ממטו לה. יש מקשין עלה הא דבעי רבא בשמעתא קמייתא בשבת [ה':] אגוז בכלי וכלי צף על גבי המים מהו בתר אגוז אזלינן והא נייח או בתר כלי אזלינן ולא נייח, והכא אמר ספינה במים נייחא. ולאו קשיא היא דספינה נמי צפה היא ואינה מהלכת, והא דקאמר ספינה מינח נייחא הכי קאמר אינה מהלכת כדאמר [ב]אדם ובהמה שהן מהלכין אלא מים מוליכין אותה ומיהו צפה היא, אבל לענין שבת דבעינן עקירת חפץ ממקום הנחתו דבר הצף לאו הנחתו הוא ואין כאן עקירה.
אשה מהלכת ברה"ר וזרק לה בעלה גיטה בתוך קלתה נתגרשה, מאי טעמא קלתה מינח נייחא ואיהי מסגיא תותה.
<h2>דף י.</h2>
ראובן תבעו לשמעון, בא לידי סחורה בזול בריוח גדול ולא היה לי דמים וקראתיך והודעתיך כך וכך סחורה יש באותו מקום בכך וכך דמים לך וקנה אותו לי ולך והריוח ביני ובינך והלכת והרוחת כך וכך ועתה חלוק לי הריוח, ושמעון השיב ודאי כדבריך כך הוא אבל לא אחלוק לך ריוח כלל כי אני זכיתי בו לעצמי ולא לך, ואם משום שהראתני מקום אתן לך שכר כאשר נוהגין ליתן לסרסורים. דין זה פסוק מדרמי בר חמא דאמר [ב"מ ח'.] המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו, ואפילו לרבא דאמר לא קנה חבירו האמר מיגו דזכה שמעון בריוח לעצמו זכה נמי לראובן, ור' יוחנן נמי קאי כרמי בר חמא דאמר [י'.] המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו ומשנתינו דאמר (קני) [תנה] לי ולא אמר זכי לי, והכא האמר זכי לי. והא דאמרינן [שם] רב נחמן ורב חסדא דאמרי תרווייהו המגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו, הא חזינן בסוף מס' ביצה [ל"ט:] דהדר ביה רב נחמן ואמר קנה חבירו, וקיימא לן כרמי בר חמא והוא דאמר ליה זכי לדידי דהא ר' יוחנן קאי כוותיה וכן פסק ר"ח, אי נמי כי קאמר רב נחמן הכא דלא קנה בשלא נתנה לו, (הכי) [וכי] קאמר התם דקנה כשנתן לו, כדתנן אם משנתנה לו אמר אני (רציתי) [זכיתי] בה זכה בה והתם אמרינן מילא מים ונתן לחבירו. וא"ת מתני' דאם משנתנה קשיא לרב ששת דאמר התם כרגלי הממלא, תריץ, רב ששת אית ליה מתניתין דאם משנתנה לו מיהו מיניה קאמר וכי הא דיהיב ליה והוי כרגלי הממלא, ורב נחמן סבר כיון דמילא ונתן לו גלי דעתיה דלצורכיה מילא והוי כרגליו אבל לא נתן לא קנה.
<h2>דף י:</h2>
ראובן שטענו לשמעון, עומד הייתי ברשות הרבים והייתה מרגלית מונחת בתוך ארבע אמות שלי ובאת והגבהת אותה וארבע אמותיי זכו לי, שמעון משיבו לא כי אלא הגבהתי זכתה לי. דין זה פסוק מדריש לקיש דאמר משום אבא כהן ברדלא [י'.] ד' אמות של אדם קונות לו בכל מקום ואתיבו עלה פיאה ונזיקין ואסקו בסימטא ובצידי רה"ר קונות ד' אמות אבל לא ברה"ר ולא בשדה של אחר, (הליכ') [הילכך] זכה שמעון בהגבהתו שהרי ברה"ר הגביה, אבל אי מסימטא או מצידי רה"ר הגביה זכו לו לראובן ד' אמותיו וחייב להחזיר לו.
<h2>דף יא.</h2>
ראובן ניתאכסו אצלו סוחרים והיה שמעון מחזיר אחריהם לקנות מהם סחורתם אמר לו ראובן אני רוצה לזכות בסחורה זו לעצמי לקנותה כי ביתי זכה לי, ולא שמע אליו שמעון והלך וקנה בשעה שלא היה ראובן בבית ותובעו ראובן להחזיר לו הסחורה, והוא אם דמי הסחורה פסוקין דסמכה דעתיה. דין זה פסוק ממתני' ראה אותם רצין אחר מציאה ואמר זכתה לי שדי זכתה לו שהרי ביתו משומר הוא וגם עומד בו, הכא נמי זכה ראובן בסחורה שבביתו, וגם משום ועשית הישר והטוב חייב להחזיר לו לראובן את הסחורה כדאמרינן [ק"ח:] לגבי בר מצרא.
ראובן מכר לשמעון בית שהיה של אבותיו ומצא שמעון בכותל מטמון אם לא בנו אבותיו מתחילה אותו בית. דין זה פסוק מיהא דתנן [ב"מ כ"ה:] מצא בכותל ישן הרי הוא שלו ותנא מפני שיכול לומר של אמוריים היא, הכא נמי י"ל משל גוים שבנו מתחילה זה הבית היה המטמון וזכה בו שמעון, אבל אם בנו אבותיו של ראובן או ראובן את הבית הזה חייב שמעון להחזיר לו אם מצא מחציו ולפנים דתנן מצא בכותל חדש מחציו ולפנים של בעה"ב דאבותיו הטמינוהו. ואפי' בנאוהו אבותיו (או) [אם] הוא משכירו לאחרים אין לראובן בו כלום כי הוא של אחריו שהיה בו, כדפרכינן [כ"ז.] ואמאי וליזיל בתר בתרא מי לא תנן מעות שנמצאו עד אמר ריש לקיש כגון שעשאו פונדק לג' בני אדם דליכא בתרא, אבל אם השכירו לאחרים [ואיכא בתרא] דידיה הוא (אמרי). כל הני דאמרי מצא בכותל ישן או בכותל חדש מחציו ולחוץ או מצא בחנות, ולא אמרי תקני ליה לבעל הכותל או לבעל חנות חצירו מדר' יוסי בר חנינא דאמר ריב"ח חצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו, ה"מ חצר המשתמרת לדעתו ולא שכיחי בה רבים כדאמרי' בשנים אוחזין [י"א.] גבי ראה אותן רצין אחר מציאה ובפרק השואל [ק"ב.] במשנת הזבל של בעל הבית, ואפי' בחצר המשתמרת לא קני אלא דבר שבגלוי ומצי למישקל בעה"ב אילו היה שם כדאמרי' בפ' שור שנגח אה"פ [מ"ט:] אמר רבה משכונו של גר ביד ישראל ומת הגר ובא ישראל והחזיק בו זה קנה נגד מעותיו וזה קנה את השאר ומקשי ותיקני לה חצירו מדר' יוסי ב"ח ומשני דליתיה כל היכא דאיתיה לדידיה דאי בעי למקניי קני חצירו נמי [קני] כל היכא דאיהו לא מצי קני חצירו נמי לא קניא, ובשילוח הקן [חולין קמ"א:] נמי אמרינן הכי, היל[כך] דבר טמון דאיהו לא מצי למישקל דהא לא חזי ליה דלישקליה חצירו נמי לא זכיא ליה, והמבין יבין שכן הוא מדלא מקשי הכא גבי מצא בגל או בכותל ישן ובכולה הא מתנית' ותיקני ליה חצירו משום דדבר טמון הוא ולא מצי איהו זכי ביה הילכך כותלו נמי לא זכי ליה אם של אמוריים היה, ואיהו לא מצי טעין אני הצנעתיו שם דהא שתוך טפי ואין בטענתו כלום, ואם של ישראל אחר שהיה הבית שלו קודם שהיה של זה שהוא עכשיו שלו אייאש מיניה כיון דשתוך טפי והרי הוא של מוצא כי חצירו של אחרון לא קנה לו דטמון הוא כדפרישית. אבל בכותל חדש שבנאו זה בעה"ב כיון דמצי למטען שלי הוא שאני הצנעתיו בכותל דליכא למיתלי הממון באחרים שהיו לפנים מחציו ולפנים דברירה טענתיה דעביד אינש דמצנע תמן אפי' אי לא טעין קני ליה כותליה כיון דאי טעין זכי ביה כדפרישית דברירה טענתיה כותלו נמי זכי ליה אע"ג דטמון, אבל מחציו ולחוץ דלא ברירה טענתיה דלא עבד דמקריב ממוניה לרה"ר דילמא גנבי ליה לא קני ליה כותלו הילכך הוא של מוצא. וכן נמי אם מחציו ולפנים אם מוכחא מילתא דמבחוץ הושם כאן כגון דקתא ושנצים לבר לא קנה כותלו דאפי' יטען אני הצנעתיו שם לאו ברירה טענתיה, אבל קתא ושנצים לגאו אפי' הסכין והכיס לבר בחציו (וחציו) [ולחוץ] כיון דאי הוה טעין אני הצנעתיו שם ברירה טענתיה דמוכחא מילתא, כי לא טעין זכיא ליה כותל והמוצא יחזיר לבעה"ב. ואם הי' משכיר לאחרים מיום שבנו דלא מצי טעין בעה"ב אני הצנעתיו, לא מבעיא מצא בכותל אפי' מחציו ולפנים דהוא [שלו] אלא אפי' בתוך הבית בגלוי הרי הוא של מוצא ולא קנה לו ביתו לבעה"ב דאינו משתמר דרבים מצויין כדמוקמינן שעשאו פונדק לג' ישראלים כאחד וכ"מ שהרבים מצויין הרי הוא של מוצא, ואותו שנפל ממנו [מייאש] כדמפרש נמי ואזיל מ"ט ההוא דנפל מיניה מייאש. ואותם שעמו נמי אין הבית ששוכרין קנה להם דהא אינו משתמר דרבים מצויין שם, ולבעל (אבידה) [הבית] נמי לא קני ליה (ב"ה) [הבית] משום האי טעמא דאינו משתמר. וכן מצא בחנות נמי כיון דרבים מצויין שם כיון שנכנסין ויוצאין לקנות הו"ל חצר שאין משתמר, אבל בין התיבה שבו חפצין שאין רבים דורסין שם הוי מקום המשתמר. וכן לפני השולחני כיון דרבים מצויין שם הרי הוא של מוצא, אבל בין הכסא ולשולחן שאין רבים דורסין שם הוי חצר המשתמר וקנה לשולחני.
כלל חצר המשתמרת דקניא דלא דרסי בה רבים ודבר שאם היה בעל החצר שם הוי מצי למישקליה ולמיזכי ביה אבל דבר דלא מצי למישקליה לא זכיא ליה כגון טמון וכגון שאינו שבור וגוזלות המופרחין, אע"פ צבי שבור וגוזלות שלא פירחו אינו קונה בשדה שאינה משתמרת אא"כ רץ אחריהן ומגיע אבל שדה המשתמרת כיון דאיהו מצי זכי ליה [אם] היה שם חצירו נמי זכיא ליה, כלל דברי ר' יוסי בר"ח בחצר המשתמרת, ודבר ידוע ונראה, ודבר המשתמר שם לאפוקי דרסי בה רבים דלא קניא ליה, ודבר שאינו ידוע ונראה לא קניא ליה כגון טמון דהא אי קאי התם איהו בחצר לא הוה מצי למישקליה דלא זכי ביה, ודבר המשתמר שם ולא גוזלות הפורחין. ונ"ל דבתים שלנו שהרבים דורסין בהן שהמוצא שם הרי הוא שלו (דדלמה דחנות) [דדומה לחנות] הוא ותנן מצא בחנות הרי הוא שלו משום דרבים מצויין שם ולא קניא ליה חנותו אבל אם יתברר שהוא של בעה"ב שנמצא במקום דלא דרסי רבים שם הרי הוא של בעה"ב כדתנן בין התיבה ולחנווני הרי הוא של חנווני. אבל אם דעת אחרת מקנה לו כגון שנכנס גנב לבית ראובן להקנות לו מציאה והיה שמעון שם יושב והיה סבור הגנב שהוא ראובן בעה"ב ומכר לו המציאה בין ישנו ראובן בבית בין שאינו בבית יזכה לו ביתו המציאה אע"פ שהוא בית דרסי רבים, דהיכא דדעת אחרת מקנה לא בעינן חצר המשתמר ולא עומד בה, כדתנן ראה אותן רצין אחר מציאה ואמר זכתה לי שדי זכתה לו ואמר עולא והוא שעומד בצד שדהו ומותבינן עלה לעולא וכו' עד דתריץ רב פפא דעת אחרת מקנה אותן שאני דלא בעינן עומד בצד שדהו וכו' עד במתנה היאך קיבלה מיניה ר' אבא במתנה אע"פ שרץ אחריהן ואין מגיען זכתה לו שדהו אע"פ שאינה משתמרת ולא בעינן נמי עומד בתוכה כדאמר [וכי] ר' יהושע ור' עקיבא בצד שדהו של ר"ג היו עומדין אעפ"כ קנו, ה"נ אע"פ שהבית אינו משתמר (ולא בעינן רבים) וגם ראובן לא היה שם כיון שנכנס בו גנב להקנותו לו וכיון דאי הוה ראובן שם הוה זכי ביה זכה ליה נמי ביתיה וקנה, וכ"ש דאי הוה ראובן בביתיה דקנה [ו]חייב שמעון להחזירו לו. והמעשרות של ר"ג בשדה שאינה משתמרת היו להם [לכן] מקשי מינה לעולא.
המשכיר בית לחבירו וחפר בו השוכר ומצא ממון, אם שתוך טפי הרי הוא שלו דאמ[רינן] של גוים היה בית זה שלהם ולפנים [ו]הטמינוהו, ואם היה בית של אבותיו ואבות אבותיו חייב להחזיר למשכיר.
<h2>דף יב.</h2>
ואסיקנא צבי שבור וכיוצא בו אם רץ אחריהם ומגיע ואמר זכתה לי שדי זכתה לו והוא שעומד בצד שדהו, ואם היו בני תרבות והקנם לו אחר אע"פ שאין יכול להגיען כיון שעברו בתוך שדהו קנאם הואיל ומיתגלגלא דקיים לן מתגלגל כמונח דמי.
בן ראובן קטן שהגיע לפעוטות שמקחן מקח שבא לידו סחורה מציאה ועד שלא נתן הדמים בא שמעון וחטפה מידו ונתן הוא הדמים. דין זה פסוק במתניתין מציאת בנו ובתו הקטנים הרי אילו שלו ואמר שמואל מפני מה אמרו מציאת קטן לאביו שבשעה שמוצאה הוא רץ ואינו מאחרה בידו אלמא משעת הגבהת הקטן היא כמו שבאת ליד אביו והחוטפה מיד הקטן כחוטפה מיד אביו וחייב להחזיר, וכן נמי אם נתנה הקטן (אית) [אין] בה כלום. ובדין [זה] נמי סחורת עבדו ושפחתו הכנענית וסחורת אשתו.
<h2>דף יג.</h2>
ראובן הוציא שטר על שמעון וכתב בו שאביו של ראובן הלוה לאביו של שמעון מנה, השיבו שמעון והלא גזירה היתה ונשללו הבתים ואיך בא שטר זה לידך, השיבו ראובן מה את חש מן השמים נפל לי. דין זה פסוק מיהא דאמרינן [ג':] הודאת בע"ד כמאה עדים וכיון דמודה דנפל איתרע ליה ואמרינן פרוע היה ומן (המלוה) [הלוה] נפל, כדתנן [י"ב:] מצא שטרי חוב אם יש בהן אחריות נכסים [לא יחזיר] ואמרינן בגמ' במאי עסקינן וכו' עד א"ל רב אסי אע"ג דלאו שטרי הקנאה כי ליכא מלוה בהדי' לא כתבינן מתני' כיון דנפל איתרע ליה מזליה וחיישינן דילמא אקרו וכתוב, אלמא דמשום דאיתרע דנפל אמרינן שמא מן (המלוה) [הלוה נפל]. וכן נמי אם הוציא ראובן שטר על שמעון שהוא חייב לו מנה ושמעון משיבו פרעתיו ונפל ממני, והעיד יהודה שהוא מצא השטר זה ונתנו לראובן ולוי כמו כן מעיד שראה את יהודה שמצא זה השטר, כיון שיש עדים שנפל (הי') [הנה] זה השטר איתרע ליה ואע"פ שהוא ביד המלוה אמרינן כדברי שמעון הלוה כן הוא שפרעו וממנו נפל. ואע"ג דאמר שמואל לא חיישי' לפירעון, קיימא לן כר' יוחנן דאמר חיישינן לפירעון דהא תניא כוותיה.
אביי אמר [י"ג.] עדיו בחיתומיו זכין לו, אליבא דהאי תנא דתניא בכתובות בפ' מי שהיה נשוי [צ"ד:] כתב וחתם לזה ומסר לזה מי שמסר לו קנה ומוקמינן לה כר' אליעזר דאמר עידי מסירה כרתי, והכי פירושא כתב לראובן שטר שדי מכורה לך וחתם עדים על השטר ולא מסר לו השטר וחזר וכתב לשמעון שדי מכורה לך ולא חתם עליו עדים אלא שמסר לו השטר בפני העדים קנה שמעון, וקם כדאביי, דכי אמר האי תנא קנה שמעון היינו היכא דלא חזר ומסר השטר לראובן אבל חזר ומסר השטר לראובן שנחתם קודם מסירת השטר לשמעון אית ליה להאי תנא אליבא דר' אליעזר דמהנייא החתימה לקנות [ל]ראובן כשנמסר לו השטר משעת חתימה. וליתא לדאביי, מדדן רב נחמן שודא דדייני בעובדא דאימיה דרמי בר חמא ואוקי רב עוקבא אחיו בניכסיה דאימיה משום דנמסר לו השטר תחילה אע"פ שנחתם לרמי תחילה והיה שטר בידו כדמפורש בזה הספר בסימן פ"ה.
<h2>דף יד:</h2>
ראובן קנה ספר חומש משמעון בזקוק והוציא עליו זקוק בניקוד ובמסורת ושבח הספר ועמד על ג' זקוקים שניתייקרו ספרים, אח"כ נמצא הספר גזול שהיה גזול ביד שמעון המוכר והנגזל בא וטרפו מיד ראובן הלוקח, ועכשו ראובן תובע מעותיו ושבחו משמעון. דין זה פסוק מדרב דאמר המוכר שדה לחבירו ונמצאת שאינו שלו מעות יש לו ושבח יש לו שמואל אמר מעות יש לו שבח אין לו, ואע"ג דקיימא לן הילכתא כשמואל בדיני בהא פסק רבא הילכתא כרב, הילכך גובה ראובן משמעון בין מעות שנתן לו בין מה שהוציא לנקדו ובין מה ששבח הספר בדמים ונותן שמעון לראובן ג' זקוקים.
<h2>דף טז.</h2>
ראובן היה הולך לקולניא לשוק ואמר לשמעון אם תבא עמי כל מה שארויח שם אחלוק עמך והלכו לשם והרויחו מה שהרויחו, ולראובן זימן הקב"ה ריוח בלא שמעון ועתה תובעו שמעון שיחלוק לו מאותו הריוח שהרויח לבדו שהרי כן אמר לי כל מה שארויח אחלוק עמך. דין זה פסוק מיהא מתני' מה שאירש מאבא מכור לך מה שתעלה מצודתי מכור לך לא אמר כלום שאין אדם מקנה דשלב"ל, ה"נ אין לשמעון באותו ריוח כלום.
<h2>דף יז.</h2>
אדם התובע לחבירו דבר שהוא תנאי מעשה ב"ד וחבירו השיבו נתתי, כגון שני אחים בני אב אחד ולא מאם אחת ותובע איש מאחיו כתובת בנין דיכרין שהוא תנאי ב"ד כדתנן [כתובות נ"ב:] לא כתב בנין דיכרין וכו', ואחיו משיבו נתתי לך, דין זה פסוק מדר' חייא בר אבא א"ר יוחנן [ב"מ י"ז.] הטוען אחר מעשה ב"ד ואומר פרעתי לא אמר כלום מ"ט כל מעשה ב"ד אע"ג דליכא שטרא כמאן דנקיט ביד שטרא דמי, והטוען על השטר אין בדבריו כלום דאמר רב פפא [שבועות מ"א.] האי מאן דאפיק שטרא על חבריה וא"ל אידך שטרא פריעא לא כל כמיניה, הילכך אין זה יכול לטעון נתתי אא"כ יביא עדים וראייה. ונ"ל דמעיקרא הוה בעיא לדר' יוחנן, דהא מזונות אלמנה תנאי ב"ד הוא כדתנן [כתובות שם] לא כתב לה ואת תהא יתבא בביתי ומיתזנא ובעי ר' יוחנן בפ' אלמנה ניזונית [צ"ו.] יתומים אמרו נתננו והיא אמרה לא נטלתי על מי להביא ראייה, והכא פשיטא לר' יוחנן דהטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום. וכן אשה התובעת כתובתה מיורשי בעלה ואין שטר כתובה בידה והיורשים אמרו אבינו התפיסך צררי אין נאמנין, דכתובה מעשה ב"ד היא כדתנן [כתובות נ"א.] לא כתב לה כתובה בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה וכיון שהוא מעשה ב"ד אע"ג דלא נקטה כתובה בידה כמאן דנקטה דמיא ואין היורשין יכולין לומר פרענו ולא פרע אבינו, אבל שבועה בעיא דהבא ליפרע מנכסי יתומין לא יפרע אלא בשבועה, ואפילו במקום שכותבין כתובה אין יכולין לומר פרענו וקרענו את כתובתה אא"כ יביאו ראייה או שובר דקיימ"ל כר' יוחנן דאמר כותבין שובר כדתנן הוציאה גט ואין כתובה עמה גובה כתובתה. ואע"ג דאמר רב בפ' הכותב בכתובות [פ"ט.] דהאי גובה כתובתה היינו עיקר כתובה מנה מאתים שהוא מעשה ב"ד אבל תוספת אי מפקא כתובה אין אי לא לא, היינו משום דקסבר רב אין כותבין שובר ואי גביא הכל על פי הגט (וכתוב) [יכתוב] שובר על כתובתה, ואמרי' נמי בפ"ק דב"מ הדר אמר אביי לאו מילתא היא דאמרי דאי ס"ד דבמקום שאין כותבין כתובה עסקינן אבל במקום שכותבין אי נקיטא כתובה גביא ואי לא לא גביא אלמנה מן האירוסין במאי גביא בעידי מיתה ליטעון ולימא פרעתיה וכ"ת ה"נ א"כ מה הועילו חכמים בתקנתם. הילכך אלמנה הבאה לגבות כתובתה אע"פ שאין שטר כתובה בידה גובה כל כתובה בין עיקר בין תוספת דכמאן דנקיטא בידה דמיא עד שיביאו היורשים עדים או שובר.
<h2>דף יט.</h2>
מצא דייתיקי מתנה שובר, ואמרי' בגמ' איזהו דייתיקי דא תהא למיקם ולהיות, ואיזו היא מתנה כל שכתב בה מהיום ולאחר מיתה, וקס"ד דבעל תלמודא אמתנה דמתני' קאי תנא דברייתא וקאמר איזו היא מתנת בריא דקאמר מתני' כל שכתב בה מהיום ולאחר מיתה ומתמה טעמא דכתב הכי הא לא כתב הכי לא קנה בתמיה, ומתרץ אביי ה"ק איזו היא מתנת בריא שהיא כמתנת שכיב מרע וכו' ולאו אמתנה דמתני' קאי תנא דברייתא אלא מילתא (דנפשות) [דנפשיה] קאמר ואדייתיקי דרישא קאי וה"ק איזו הוא מתנת בריא שהיא כדייתיקי דלא קנייא אלא לאחר מיתה וכו'. ומהדר תלמודא אמתני' דקתני מצא דייתיקי מתנה לא לחזור שאני אומר (כתובתה) [כתובים] היו וכו', הא אמר תנו שמודה שנתנה ומסרה לו נותנין ורמינהו מצא דייתיקאות וכו' עד אלא אמר רב זביד הא והא בשכ"מ ומתנה דמתני' וברייתא בשכ"מ קמיירי כמו דייתיקי, ודייתיקי הוא שכתב כדרך שכ"מ בלא זיכוי ע"י אחר ובלא קניין אלא בכתיבה לחודה שכתב פלוני יטול כל נכסיי, כדאמר בפ' מי שמת [ב"ב קנ"ב:] כתב לזה וחזר וכתב לאחר היינו דכי אתא רב דימי אמר דייתיקי מבטלת דייתיקי וזכה האחרון, אבל בעניין אחר כגון שכתב וזיכה או שנתן במהיום ולאחר מיתה או שנתן מקצת נכסיו בקניין או שהיה מצוה מחמת מיתה ונתן כל נכסיו לאחר בקניין כל אילו אין קרואין דייתיקי אלא מתנה שהרי הן כעין מתנת בריא, ובתירוצא דרב זביד דתריץ הא והא בשכ"מ איתרצו גם דייתיקאות גם מתנות דתרווייהו בשכ"מ מיירי דבר מיהדר הוא וכי היכי דמצי למיהדר [בדייתיקאות] מצי למיהדר במתנות. ושמעתי על אריים וחכמים גדולים שנתקשו (בתירוץ) בתירוצא דרב זביד תינח דייתיקאות אדייתיקאות לא קשיא דבשכ"מ מיירי אלא (מתני' אמתני') [מתנה אמתנה] קשיא, קס"ד דבמתנת בריא מיירי, ולהכי באתי לתרצה. והא דתריץ אביי איזו היא מתנת בריא וכו', הכי קאמר איזו היא מתנת בריא שהיא כמתנת שכ"מ דלא זכי בה המקבל אלא לאחר מיתה כל שכתב בה מהיום ולאחר מיתה, מיהו בבריא גופא קני מהיום ופירא לאחר מיתה כדמתרץ אביי בפי"נ [ב"ב קל"ה:] ומשום דאין נהנה ממנה המקבל עד לאחר מיתה קאמר דלא קני עד לאחר מיתה וה"ק דלא קני גופא ופירי עד לאחר מיתה.
<h2>דף כב:</h2>
ראובן שטבעה ספינתו ושללו גוים את הספינה ומכרו גוים את השלל לשמעון וראובן בא ותובעו אבידתי באת לידך. דין זה פסוק מדאמר ר' יוחנן משום ר' שמעון בן יהוצדק [מנין] לאבידה ששטפה נהר שהיא מותרת שנאמר כן תעשה לכל אבידת אחיך אשר תאבד ממנו ומצאתה מי שאבודה ממנו ומצוייה אצל כל אדם יצא זו שאבודה ממנו ומכל אדם שאינו חייב להחזיר, והוא שאין הבעל מרדף אחר האבידה אבל אם רודף אחר האבידה להצילה ומצי להציל חייב להחזיר. אבל אם ביקש ראובן מן הקהל וגזרו הקהל על כל בר ישראל שיבוא אבידתו לידו שיחזרנה לו חייב להחזיר מפני תקנת הקהל, שתקנה זו תקנה היא לו וניחא ליה בה שאם יארע לו כעין זה יעשו כמו כן תקנה כדאמר רבא [כ"ז:] את"ל סימנין לאו דאורייתא מ"ט אמור רבנן להדורי אבידה בסימנין ניחא ליה למוצא אבידה דנהדר בסימנין דכי היכי דנהדר אבידה ליה לדידיה נמי בסימנין.
<h2>דף כד:</h2>
ראובן נפל ממנו כיס בשוק ומצאו שמעון מקום שהרבים מצויין שם, דין זה פסוק מיהא דרבא הוה אזיל בתריה דרב נחמן בשוקא דגילדאי ואמרי ליה בשוקא דרבנן א"ר מצא כאן ארנקי מהו א"ל הרי הוא שלו בא ישראל ונתן לה סימניה מהו א"ל הרי הן שלו והלא עומד וצווח א"ל נעשה כצווח על ביתו שנפל, זה הוא הדין. אבל יש לו לאדם לעשות לפנים משורת הדין ולהחזיר כי הא דרב יהודה [שם] הוה אזיל בתריה דמר שמואל בשוקא דבי דייסא א"ל מצא כאן ארנקי מהו א"ל הרי הוא שלו בא ישראל ונתן סימניה מהו א"ל חייב להחזיר, א"ל תרתי [א"ל] חדא דעביד לפנים משוה"ד כי הא דאבוה דשמואל [שם], [ו]תני רב יוסף [ל':] והודעת להם זה בית חייהם אשר יעשון זו לפנים משוה"ד, וא"ר יוחנן [שם] מפני מה חרבה ירושלים מפני שהעמידו דיניהן על דין תורה אלא דינא דמגוסתא לידייני אלא מפני שהעמידו דבריהם על דין תורה ולא עבדו לפנים משוה"ד, הילכך דינא הוא על שמעון לעשות לפנים משוה"ד ולהחזיר לראובן את כיסו.
<h2>דף כה:</h2>
ראובן מכר לשמעון בית שהיה של אבותיו ומצא שמעון בכותל מטמון אם לא בנו אבותיו מתחילה אותו בית. דין זה פסוק מיהא דתנן [ב"מ כ"ה:] מצא בכותל ישן הרי הוא שלו ותנא מפני שיכול לומר של אמוריים היא, הכא נמי י"ל משל גוים שבנו מתחילה זה הבית היה המטמון וזכה בו שמעון, אבל אם בנו אבותיו של ראובן או ראובן את הבית הזה חייב שמעון להחזיר לו אם מצא מחציו ולפנים דתנן מצא בכותל חדש מחציו ולפנים של בעה"ב דאבותיו הטמינוהו. ואפי' בנאוהו אבותיו (או) [אם] הוא משכירו לאחרים אין לראובן בו כלום כי הוא של אחריו שהיה בו, כדפרכינן [כ"ז.] ואמאי וליזיל בתר בתרא מי לא תנן מעות שנמצאו עד אמר ריש לקיש כגון שעשאו פונדק לג' בני אדם דליכא בתרא, אבל אם השכירו לאחרים [ואיכא בתרא] דידיה הוא (אמרי). כל הני דאמרי מצא בכותל ישן או בכותל חדש מחציו ולחוץ או מצא בחנות, ולא אמרי תקני ליה לבעל הכותל או לבעל חנות חצירו מדר' יוסי בר חנינא דאמר ריב"ח חצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו, ה"מ חצר המשתמרת לדעתו ולא שכיחי בה רבים כדאמרי' בשנים אוחזין [י"א.] גבי ראה אותן רצין אחר מציאה ובפרק השואל [ק"ב.] במשנת הזבל של בעל הבית, ואפי' בחצר המשתמרת לא קני אלא דבר שבגלוי ומצי למישקל בעה"ב אילו היה שם כדאמרי' בפ' שור שנגח אה"פ [מ"ט:] אמר רבה משכונו של גר ביד ישראל ומת הגר ובא ישראל והחזיק בו זה קנה נגד מעותיו וזה קנה את השאר ומקשי ותיקני לה חצירו מדר' יוסי ב"ח ומשני דליתיה כל היכא דאיתיה לדידיה דאי בעי למקניי קני חצירו נמי [קני] כל היכא דאיהו לא מצי קני חצירו נמי לא קניא, ובשילוח הקן [חולין קמ"א:] נמי אמרינן הכי, היל[כך] דבר טמון דאיהו לא מצי למישקל דהא לא חזי ליה דלישקליה חצירו נמי לא זכיא ליה, והמבין יבין שכן הוא מדלא מקשי הכא גבי מצא בגל או בכותל ישן ובכולה הא מתנית' ותיקני ליה חצירו משום דדבר טמון הוא ולא מצי איהו זכי ביה הילכך כותלו נמי לא זכי ליה אם של אמוריים היה, ואיהו לא מצי טעין אני הצנעתיו שם דהא שתוך טפי ואין בטענתו כלום, ואם של ישראל אחר שהיה הבית שלו קודם שהיה של זה שהוא עכשיו שלו אייאש מיניה כיון דשתוך טפי והרי הוא של מוצא כי חצירו של אחרון לא קנה לו דטמון הוא כדפרישית. אבל בכותל חדש שבנאו זה בעה"ב כיון דמצי למטען שלי הוא שאני הצנעתיו בכותל דליכא למיתלי הממון באחרים שהיו לפנים מחציו ולפנים דברירה טענתיה דעביד אינש דמצנע תמן אפי' אי לא טעין קני ליה כותליה כיון דאי טעין זכי ביה כדפרישית דברירה טענתיה כותלו נמי זכי ליה אע"ג דטמון, אבל מחציו ולחוץ דלא ברירה טענתיה דלא עבד דמקריב ממוניה לרה"ר דילמא גנבי ליה לא קני ליה כותלו הילכך הוא של מוצא. וכן נמי אם מחציו ולפנים אם מוכחא מילתא דמבחוץ הושם כאן כגון דקתא ושנצים לבר לא קנה כותלו דאפי' יטען אני הצנעתיו שם לאו ברירה טענתיה, אבל קתא ושנצים לגאו אפי' הסכין והכיס לבר בחציו (וחציו) [ולחוץ] כיון דאי הוה טעין אני הצנעתיו שם ברירה טענתיה דמוכחא מילתא, כי לא טעין זכיא ליה כותל והמוצא יחזיר לבעה"ב. ואם הי' משכיר לאחרים מיום שבנו דלא מצי טעין בעה"ב אני הצנעתיו, לא מבעיא מצא בכותל אפי' מחציו ולפנים דהוא [שלו] אלא אפי' בתוך הבית בגלוי הרי הוא של מוצא ולא קנה לו ביתו לבעה"ב דאינו משתמר דרבים מצויין כדמוקמינן שעשאו פונדק לג' ישראלים כאחד וכ"מ שהרבים מצויין הרי הוא של מוצא, ואותו שנפל ממנו [מייאש] כדמפרש נמי ואזיל מ"ט ההוא דנפל מיניה מייאש. ואותם שעמו נמי אין הבית ששוכרין קנה להם דהא אינו משתמר דרבים מצויין שם, ולבעל (אבידה) [הבית] נמי לא קני ליה (ב"ה) [הבית] משום האי טעמא דאינו משתמר. וכן מצא בחנות נמי כיון דרבים מצויין שם כיון שנכנסין ויוצאין לקנות הו"ל חצר שאין משתמר, אבל בין התיבה שבו חפצין שאין רבים דורסין שם הוי מקום המשתמר. וכן לפני השולחני כיון דרבים מצויין שם הרי הוא של מוצא, אבל בין הכסא ולשולחן שאין רבים דורסין שם הוי חצר המשתמר וקנה לשולחני.
כלל חצר המשתמרת דקניא דלא דרסי בה רבים ודבר שאם היה בעל החצר שם הוי מצי למישקליה ולמיזכי ביה אבל דבר דלא מצי למישקליה לא זכיא ליה כגון טמון וכגון שאינו שבור וגוזלות המופרחין, אע"פ צבי שבור וגוזלות שלא פירחו אינו קונה בשדה שאינה משתמרת אא"כ רץ אחריהן ומגיע אבל שדה המשתמרת כיון דאיהו מצי זכי ליה [אם] היה שם חצירו נמי זכיא ליה, כלל דברי ר' יוסי בר"ח בחצר המשתמרת, ודבר ידוע ונראה, ודבר המשתמר שם לאפוקי דרסי בה רבים דלא קניא ליה, ודבר שאינו ידוע ונראה לא קניא ליה כגון טמון דהא אי קאי התם איהו בחצר לא הוה מצי למישקליה דלא זכי ביה, ודבר המשתמר שם ולא גוזלות הפורחין. ונ"ל דבתים שלנו שהרבים דורסין בהן שהמוצא שם הרי הוא שלו (דדלמה דחנות) [דדומה לחנות] הוא ותנן מצא בחנות הרי הוא שלו משום דרבים מצויין שם ולא קניא ליה חנותו אבל אם יתברר שהוא של בעה"ב שנמצא במקום דלא דרסי רבים שם הרי הוא של בעה"ב כדתנן בין התיבה ולחנווני הרי הוא של חנווני. אבל אם דעת אחרת מקנה לו כגון שנכנס גנב לבית ראובן להקנות לו מציאה והיה שמעון שם יושב והיה סבור הגנב שהוא ראובן בעה"ב ומכר לו המציאה בין ישנו ראובן בבית בין שאינו בבית יזכה לו ביתו המציאה אע"פ שהוא בית דרסי רבים, דהיכא דדעת אחרת מקנה לא בעינן חצר המשתמר ולא עומד בה, כדתנן ראה אותן רצין אחר מציאה ואמר זכתה לי שדי זכתה לו ואמר עולא והוא שעומד בצד שדהו ומותבינן עלה לעולא וכו' עד דתריץ רב פפא דעת אחרת מקנה אותן שאני דלא בעינן עומד בצד שדהו וכו' עד במתנה היאך קיבלה מיניה ר' אבא במתנה אע"פ שרץ אחריהן ואין מגיען זכתה לו שדהו אע"פ שאינה משתמרת ולא בעינן נמי עומד בתוכה כדאמר [וכי] ר' יהושע ור' עקיבא בצד שדהו של ר"ג היו עומדין אעפ"כ קנו, ה"נ אע"פ שהבית אינו משתמר (ולא בעינן רבים) וגם ראובן לא היה שם כיון שנכנס בו גנב להקנותו לו וכיון דאי הוה ראובן שם הוה זכי ביה זכה ליה נמי ביתיה וקנה, וכ"ש דאי הוה ראובן בביתיה דקנה [ו]חייב שמעון להחזירו לו. והמעשרות של ר"ג בשדה שאינה משתמרת היו להם [לכן] מקשי מינה לעולא.
המשכיר בית לחבירו וחפר בו השוכר ומצא ממון, אם שתוך טפי הרי הוא שלו דאמ[רינן] של גוים היה בית זה שלהם ולפנים [ו]הטמינוהו, ואם היה בית של אבותיו ואבות אבותיו חייב להחזיר למשכיר.
<h2>דף כו:</h2>
ראובן שלח לשמעון פירות ומצא שמעון מרגלית בתוכן ונודע לראובן ותובעו, דין זה פסוק ממתני' לקח שמעון פירות מחבירו או ששלח לו חבירו פירות ומצא בתוכן מעות הרי אילו שלו דאמרינן מעלמא אתו ליה ולא קנאם המשלח דלא ידע בהו, אבל אם טען ראובן ממני נפלו ושלי הם ונתן סימניה חייב שמעון להחזיר לו כדמסיק מתני' ואם היו צרורין נוטל ומכריז לפי שבעל הצרור יתן סימן ויטול ה"נ לא שנא.
<h2>דף כט:</h2>
ראובן משכן ספר לשמעון וכשבא לפדותו טענו נשתמשת בספר שלי וטישטשת אותו, ושמעון משיבו קריתי בו ושניתי בו ולא חסרתיו מדמיו כלום וגם עדים העידו שלמד בו, דין זה פסוק ממתניתא [כ"ט:] וכן המפקיד ס"ת אצל חבירו גוללו כל שנים עשר חודש ופותחו וקורא בו ואם בשבילו פותחו אסור ואמרינן פותחו וקורא בו מאי עבידתיה גביה ותו אם בשבילו פותחו אסור, אלמא אסור להשתמש בספר של פיקדון וה"ה בספר של משכון דאיקרי פיקדון, ומנא תימרא, דתנן [שבועות מ"ג.] המלוה את חבירו על המשכון ואבד המשכון ואמר לו סלע הילויתיך עליו ושקל היה שוה כו' עד מי נשבע מי שהפיקדון אצלו שמא ישבע זה ויוציא הלה את הפיקדון, אלמא משכון קרוי פיקדון, הילכך דינו כפיקדון וכיון שיש עדים ששלח יד בפיקדון נפסל משבועה וישבע ראובן הלוה כמה חסרו שמעון מדמיו ויטול. ואם טענו עוד ראובן שום תביעה ששבועה מוטלת על שמעון ישבע נמי ראובן לאותה שבועה ויטול. אבל אם אין עדים שלמד בו מתוך שיכול לומר לא היגהתי בו כי (אם) [אמר] למדתי בו ולא חיסרתי מדמיו נאמן ובשב[ועה] שלא חיסרו מדמיו, אע"פ שהודה ששלח יד בפיקדון אין אדם משים עצמו רשע. ואפילו אם התנה שמעון בשעת הלוואה להשתמש בו בספר אסור, דאמר רב יוסף בר מיניומי אמר רב נחמן [ס"ד:] אע"פ שאמרו הדר בחצר חבירו שלא מדעתו א"צ להעלות לו שכר הלווהו ודר בחצירו צריך להעלות לו שכר משום דמיחזי כריבית, ה"נ שימשו בספר מיחזי כריבית ואסור. והא דאמר בפ' השוכר את האומנין [פ"ב:] הכא במלוה צריך למשכון עסקינן קמפלגי מר סבר מצוה קא עביד ומר סבר לאו מצוה קא עביד מיירי במשתמש מלוה במשכון בנכייתא, וגבי ספר נמי אם התנה להשתמש בנכייתא שרי. כן דין שלו אם קנה לוי בית אחד ונכנס בו והשכיר אותו בית שהיה מושכר שאסור למלוה להשתמש בו ואם נשתמש דינו כדין של ספר דתנן מצא כסות מנערה ותניא [ל'.] כדרך שאמרו באבידה כך אמרו בפיקדון וכבר פירשנו דמשכון כפיקדון.
<h2>דף לא:</h2>
ראובן ושמעון קנו פרקמטיא בקולוניא בשותפות והוליכה שמעון למגנצא וראובן נשאר שם, כשבא שמעון למגנצא והוצרך לחלקו והלך וחלק בינו לבין עצמו ומכר חלקו ביוקר, וכשבא ראובן תובעו חלקו ואמר לא חלקת יפה, ומה שמכרת לי ולך מכרת, והנשאר לי ולך נשאר, ושמעון משיב יפה חלקתי וחלקי נמכר במזלי והנשאר אם הוזל במזלך הוזל, דין זה פסוק מיהא דאיסור ורב ספרא [ל"א:] עבדו עיסקא בהדי הדדי אזל רב ספרא פלג ניכסיהו בלא דעתיה דאיסור באפי בי תרי, אתו לקמיה דרב יוסף א"ל זיל אייתי תלתא דפלגת קמייהו או תרי מגו תלתא או תרי סהדי דפלגת באפי בי תלתא כולי, דבעינן חלוקה בפני ב"ד שהם ג' ואפי' הדיוטות אבל בפני ב' ל"ה חלוקה וכ"ש בינו לבין עצמו, הילכך הוי כאילו לא נחלק ומה שמכר לשניהם מכר והנשאר לשניהם נשאר. אבל אם מכר שמעון את חלקו בזול מפני שהיה צריך למעות וחלק הנשאר לראובן הוקר, נראה לי של ראובן הוקר ושמעון הוא דאפסיד אנפשיה ושלא כדין עשה שחלק ומכר שאם היה ראובן שם היה יכול לעכב שלא יחלוק, [ו]כך אמר רבא [ק"ה.] הני בי תרי דעבדי עיסקא בהדדי ורווח שניתייקרה הסחורה ואמר חד לחבריה תא ניפלוג כלומר נמכר עתה ונחלוק ואמר ליה נרווח טפי כלומר נמתין עד שיתייקר יותר דינא היא דמעכבו ולא יחלוק, וכיון דמצי מעכב ראובן שלא למכור שמעון שמכר שלא כדין לעצמו הפסיד. ואם טוענו ראובן חלק שמכרת היה יפה משלי ולא חלקת בשוה כי אם חלקת בשוה הייתי מרויח עתה יותר, יש לו לישבע שחלק בשוה או להביא עדים. אבל שותפות של כל דבר שהוא שוה ואין אחד יפה מחבירו או זוזי שהם שוים שכולם טובים לצאת בהוצאה או כולם שקולים חולק שותף בלא דעת חבירו בלא ב"ד, כדאמרינן [ס"ט.] הנהו תרתי כותאי עבוד עיסקא בהדדי אזל חד מינייהו פלג זוזי בלא דעתא דחבריה אתא לקמא דרב פפא א"ל מה נפקא לך מינה הכי אמר רב נחמן זוזי כמאן דפליגי דמו, לשנה זבנו חמרא בהדדי קם אידך פלג בלא דעתא דחבריה אתא לקמיה דרב פפא א"ל מאן פלג לך א"ל קא חזינא דכל בתר דידי קאתי מר א"ל ר"פ כי הא ודאי צריך לאודועי דזוזי (משקל) [מי שקל] טבי ושבק חסירי א"ל לא, אמר ליה חמרא כולי עלמא ידעי איכא דבסים ואיכא דלא בסים ושמא לא חלקת בשוה ולא היה לך לחלוק אלא בפניו או בפני ג' ב"ד.
<h2>דף לב.</h2>
איכא דמקשו דרב נחמן אדרב נחמן דהכא [ב"מ ל"ב.] אמר ר"נ א"צ ב"ד של מומחין אבל צריכין ב"ד של הדיוטות ומשמע דפחות מג' ל"ה ב"ד, ובגיטין פ' השולח [ל"ב:] תנן עושה ב"ד ומבטלו ואמרי' בפני כמה מבטלו ר"נ אמר בפני שנים דתרי נמי בית דינא מיקרו. נ"ל דלא קשיא דר"נ כשמואל רביה ס"ל דאמר [סנהדרין ה':] שנים שדנו דיניהם דין והא דאמר הכא אבל צריכין ב"ד של הדיוט לאו דוקא בית דין אלא ה"ק צריכין שתמכור בפני ג' משום גלויי מילתא דבשוה מכרה אבל בפני ב' ליכא גלויי מילתא, והכי מוכחא הסוגיא, והכי אמר בפ' חזקת הבתים [מ'.] מחאה בפני ג' דבעינן גלויי מילתא דתלתא מפקי קלא ותרי לא מפקי קלא. וא"ת גבי ביטול גט נמי תרי לא מפקי קלא, משום חומרא דאיסור אשת איש מפקי קלא.
<h2>דף לג:</h2>
ראובן שטען לשמעון הפקדתיך מרגלית ותבעתיך בב"ד וטענת אבדתיה ולא רצית לישבע ושילמת לי דמיה זקוק כשוויה אז, ועתה שמעתי שמצאת אותה ומכרת אותה בשני זקוקים ואותו זקוק אני תובעך, ושמעון משיב כי שבחה ברשותי שבחה לאחר ששילמתי לך. דין זה פסוק ממתני' המפקיד אצל חבירו בהמה או כלים ונגנבו או אבדו שילם ולא רצה לישבע ואחר כך נמצא הגנב משלם תשלומי כפל למי שהפיקדון אצלו ששילם לו ואמרינן בגמ' [ל"ד.] אמר רבא נעשה כאומר לו לכשתגנב ותרצה ותשלמנו סמוך לגניבתה קנוייה לך, אלמא כי שילם ניקנת לו ה"נ כי שילם שמעון המרגלית ניקנת לו שבחה וברשותו שבחה. ואם נפשך לומר הא ההוא גברא [ל"ה.] דאפקיד כיפי גבי חבריה עד לסוף (אשבוח) [אישתכח] כיפי ואייקור אמר רב נחמן הדרי כיפי, הכא נמי ליהדר מרגלית. הא אמרינן התם דמשו"ה אהדרי דאטרחיה לבי דינא שלא רצה לשלם עד שלקח אפדנו ממנו, הכא שילם מדעתו. ולא שילם ממש אלא אפילו אמר לשלם, דא"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן לא שילם שילם ממש אלא כיון שאמר הריני משלם, ותניא כוותיה.
<h2>דף לד.</h2>
והילכתא כרב פפא בשומר חנם ובשומר שכר מיגו דאי בעו פטרי נפשיה וקא מודו בההיא הנאה מקני להו כפילא, אבל בשואל הילכ[תא] כרב זביד דאמר עד שישלם הואיל וכל הנאה שלו בדיבור לא מקני ליה כפל, דהא תניא כוותיה. פר"ח.
<h2>דף לד:</h2>
ראובן שטען לשמעון משכנתי לך משכון שוה ך' דינרים בי' דינרים ואבדת אותו בפשיעתך ושמעון משיבו לא כי אלא ניגנב או אבד שלא בפשיעה, דין זה פסוק ממתניתין דתנן [פ':] הלוהו על המשכון שומר שכר, וכיון דהוי שומר שכר חייב בגניבה ואבידה והרי הודה בכך וחייב לשלם לראובן י' דינרים. ואם טען שמעון לא היה שוה משכונך אלא י' דינרים כמה שהילויתיך, נשבע שבועת היסת ופטור וגם נשבע שאינה ברשותו. ואם הודה במקצת שאמר י"ב דינרים היה שוה, נשבע שאינה ברשותו ונשבע נמי שבועה דאורייתא שלא היה שוה אלא י"ב דינרים ונותן לו ב' דינרים. ואם טוען שמעון המלוה לראובן הלוה ל"ה המשכון שוה אלא ה' דינרים ותובעו עוד ה' דינרים שהילוה לו יותר משויו של משכון וראובן השיב המשכון היה כנגד החוב שוה, ישבע שמעון שאינה ברשותו וראובן נשבע שבועת היסת ונפטר. ואם הודה ראובן במקצת שטען המשכון ל"ה שוה כי אם ח' דינרים שהודה לו בב' דינרים, נשבע שמעון שאינה ברשותו וראובן ישבע ששוה ח' דינרים ויפרע לו ב' דינרים, כדתנן המלוה את חבירו על המשכון ואבד המשכון וטוען המלוה מנה הלויתיך עליו ושקל היה שוה ולוה משיב לא כי אלא סלע הילותני עליו ושקל הי' שוה פטור משבועה דאורייתא כי לא הודה במקצת הטענה אבל שבועת היסת נשבע, אבל הודה במקצת שאמר ג' דינרים היה שוה חייב שבועה דאורייתא ואוקמה רב אשי להא דשניהן נשבעין המלוה נשבע שאינה ברשותו והלוה נשבע שאינו שוה ג' דינרים והמלוה נשבע תחילה שאינה ברשותו שמא ישבע הלוה תחילה ויוציא המלוה את המשכון ולמה לנו להשביעו ללוה בחנם עד שנדע שודאי נאבד הילכך משביעין תחילה למלוה שנאבד והדר משביעין ללוה כמה שוה. אבל טוען הלוה סלע הילותני עליו וב' היה שוה והמלוה משיבו סלע הילותיך וסלע היה שוה פטור, והאי פטור משבועה דאורייתא אבל שבועת היסת נשבע וגם שבועה שאינה ברשותו כדרב הונא דחייש שמא עיניו נתן בה. ואם הודה במקצת שאמר סלע הילותיך עליו וה' דינרים היה שוה, נשבע שאינה ברשותו ונשבע שאינה שוה אלא ה' דינרים. וכל דין זה כשטען שמעון המלוה נגנב או נאבד אבל אם יש עדים שנאבד [באונס] או שטען נאנס ממני ונשבע שנאנס ממנו, אז משלם ראובן הלוה לשמעון המלוה כל מה שהלוה לו ופטור שמעון מדמי המשכון שהרי שומר שכר פטור מן האונסין. והא דאמר ר' עקיבא [פ"א:] אבד המשכון אבדו מעותיו, היינו באבידה שלא באונס ובשוה כנגד ההלואה אבל אינו שוה כנגד ההלואה מה ששוה המשכון אבד המלוה והמותר ישלם הלוה, אבל אם נאבד באונס אפילו לרע"ק משלם הלוה למלוה מעותיו, דהא אוקימנא (מעותיו) דהילוהו על המשכון שומר שכר כר' עקיבא, ושומר שכר פטור מן האונסין.
<h2>דף לה.</h2>
ראובן הפקיד אצל שמעון מרגלית ואבדה בפשיעה וחייבוהו ב"ד לשלם ולא רצה וירדו ב"ד לנכסיו ושמוהו לו מנכסיו כשוה המרגלית ונתנו לו לראובן, ואח"כ מצא שמעון המרגלית וניתייקרה וטוען ראובן תן לי מרגלית שלי וקח את שלך ששמו לי חילופה. דין זה פסוק מההוא גברא דאפקיד כיפי לגבי חבריה א"ל לא ידענא היכא אותבנהי אתא לקמיה דרב נחמן א"ל לא ידענא פשיעותא א"ל זיל שלים לא שילם אגבייה ר"נ לאפדניה מיניה לסוף אישתכח כיפי ואייקור אר"נ הדרי כיפי למרייהו והדרא אפדנא למריה, ומסקנא משום דאטרחיה לב"ד שלא שילם לו מדעתו אלא בע"כ להכי נקט לו הכיפי, ה"נ כיון דאטרחיה שמעון לב"ד לא קנה המרגלית.
הא דר' יוסי בר' חנינא דאמר [צ"ו:] באושא התקינו האשה שמכרה בניכסי מלוג ומתה הבעל מוציא מיד הלקוחות, פר"ח בלא דמים, ומסתבר טעמא מדאמר בסוף יש נוחלין [ב"ב קל"ט:] א"ר אשי בעל שווייה רבנן כיורש ושווייה כלוקח הכא טבא ליה עבדו ליה והכא טבא ליה עבדו ליה ובמסקנא מקשי והא גבי דר"י בר חנינא דאיכא פסידא ללקוחות ושווייה רבנן כלוקח ומשני התם אינהו אפסידו אנפשיהו דלא בעי להו למיזבן מאיתתא דיתבא תותי בעלה, ומדק[אמר] אפסידו אנפשיהו ש"מ דלא שקלי דמים דאי שקלי מאי פסידייהו. וי"א דבעל מוציא מיד הלקוחות בדמים, ומייתו ראייה מהכיר בה שאינו שלו דאמר רב [ט"ו:] מעות יש לו. והבל הוא דהתם נמי לא שקלי מן הטורף כלום אלא מאותו שמכרה לו דאמר פיקדון הוו מעות גביה, אבל הכא ממאן שקיל האשה שמכרה אינה בעולם ובכל ניכסיהם יהי' בעל לוקח ראשון, ועוד דדיניה דבעל ככל לוקח שבעולם שהלוקח ראשון זוכה ומוציא מן השני בלא דמים ה"נ ל"ש.
<h2>דף לה:</h2>
ראובן השכיר ביתו ללוי לי' שנים ונתן לו לוי כל השכירות של י' שנים והיה באותו בית ב' שנים וקנה לוי בית אחר ונכנס בו והשכיר אותו בית שהיה מושכר לו לשמעון, ועכשיו טוען ראובן על שמעון מה אתה עושה בביתי, ושמעון משיבו מלוי שכרתיו ששכרו ממך, וראובן משיב אין רצוני שתהיה בביתי. דין זה פסוק מיהא עובדא [ב"ב ל'.] דההוא דא"ל לחבריה מה בעית בההוא ארעא א"ל מפלניא זבנתה דזבנה מינך א"ל לאו את מודית לי דידי הוא ואת מינאי לא זבנתה (א"ל) לאו בע"ד דידי את אמר רבא דינא קאמר ליה, הכא נמי דינא קאמר ראובן. ואי טען לוי השוכר הראשון א"כ תן לי שכרי שנתתי לך לעשר שנים, יכול למימר ליה ראובן הא ביתא קמך קום ודור בה אבל אחר אין רצוני שתכניס בה. ואפי' אם לא נתן לוי כל השכירות מעיקרא היה חייב ליתן עתה, שמשעה שהחזיק לוי בבית ניתחייב בכל שכירות ונקנה לראובן דתניא [ב"ק ע"ט.] כשם שקרקע נקנה בכסף ובשטר ובחזקה כך שכירות ניקנה בכסף ובשטר ובחזקה ואמרינן שכירות מאי עבידתיה אמר רב חסדא שכירות קרקע. ואפילו במסירת מפתח לחוד קנה לוי הבית וזכה ראובן בשכירות, דאמר ריב"ל [שם נ"ב.] המוכר בית לחבירו כיון שמסר לו מפתח קנה חבירו, הילכך זכה ראובן בשכירות אפילו הוא ביד לוי. והוא אם אינו מוצא להשכיר ביתו אבל מוצא להשכיר ביתו באותו שכר עצמו לא יתן לו לוי אלא שכר שנים שדר בו ומכאן והלאה ישכירנה לאחרים ויקח שכרו, דתנו רבנן [ע"ט:] השוכר את הספינה ופרקה לו בחצי הדרך נותן לו שכרו של חצי הדרך ואין לו עליו אלא תערומת היכי דמי אי דמשכח לאוגרה מאי תערומת אית ליה אי לא משכח לאוגרה כולי אגרא בעי למיתב ליה, (אלמה) [אלמא] כי משכח לאוגרה מוגר לה לאחר ושקיל מזה מה שהיה לו לראשון ליתן ואי לא משכח שקיל מראשון, וגבי בית נמי לא שנא. ובלבד שיודענו השוכר ל' יום קודם ימות הגשמים אם יוצא בימות הגשמים ואם לא הודיעו ויצא בימות הגשמים חייב ליתן לו כל שכרו של ימות הגשמים, כדתניא [ק"א:] כשם שהמשכיר צריך להודיעו כך השוכר צריך להודיעו דאמר ליה אם הודעתני הוה טרחנא ומותיבינא ביה גברא מעליא. אבל הכא שראובן נקיט שכירות בידו וכבר זכה בו קנאו ודאי ואין לוי יכול לומר תחזירנו לי ותחזור ביתך לאחר שהרי זכה ראובן במה שבידו, וכשיצא לוי מן הבית מיד עמד הבית בחזקת ראובן המשכיר דקיימא לן כרב נחמן דאמר [ק"ב:] קרקע בחזקת בעלים קיימא ולא בחזקת לוי השוכר ולמי שישכירנה ראובן תהא מושכרת, ואין לוי יכול לומר כיון שנתתי השכירות תהיה בתוכה כל שכירותי, שלא ע"מ כן השכירה לך שתהא שאייה יוכת שער אלא ע"מ ביתא מייתיבא. ונ"ל דמצינן למילף דין זה ממתני' [ל"ה:] דהשוכר פרה מחבירו והשאילה לאחר ומתה ישבע השוכר שמתה כדרכה והשואל משלם לשוכר א"ל ר' יוסי כיצד הלה עושה סחורה בפרתו של זה אלא תחזור פרה לבעלים וקיי"ל כר' יוסי, וכמו שהשוכר ומשאיל לאחר אבד' שכירתו וחזרה פרה לבעלים כך שוכר ומשכיר נמי לאחר תחזור לבעלים והוא אבד מעותיו, וה"ה אם לא מתה שתחזור הפרה לבעלים מיד השואל ואבד השוכר מעותיו והאי דנקט מתה משום רבנן דאמרו קניא שוכר במיתה אבל אם לא מתה תחזור פרה לבעלים ואיבד השוכר מעותיו לפי ששינה ועבר על דעתו של בעל פרה, ה"נ לגבי בית אבד לוי השוכר מעותיו לפי ששינה ועבר על דעתו של בעה"ב. וכי היכי דמשכיר בית לחבירו ונפל אין חייב להעמיד לו בית אחר גם אין חייב להחזיר לו שכרו, כך נמי היכא דיוצא מאליו מן הבית אין המשכיר חייב להחזיר לו שכר שנתן לו.
<h2>דף לו:</h2>
ראובן טענו לשמעון אני ואתה היינו בקולניא והיית קושר חבילתך ונתתי לך חפץ אחד לקושרו בחבילתך וקשרתו ושמתו בספינה ולא נכנסת בה ופשעת בשלי ואיני יודע מה נהיה ממנו השיבהו לי, ושמעון השיב מה שעשיתי בשלי עשיתי בשלך שמתי חבילתי בספינה שהיו בה יהודים ובאו ליסטים ושללו את הספינה ולקחו את שלי ואת שלך, דין זה פסוק מיהא דאמר רבא שומר שמסר לשומר חייב אפי' שומר חנם שמסר לשומר שכר כי הכא שמסרה לספן בשכר, שאפילו יהודי היה זה הספן היה יכול ראובן לטעון את מהימנת לי בשבועה האייך לא מהימן לי בשבועה וכ"ש גוי דודאי לא מהימן ליה. אבל אם ראו עדים ובאו והעידו שלקחו הליסטין את החפץ של ראובן מן הספינה דלא בעי שבועה דודאי פטור, ואע"פ שלא היה שמעון שם ואין ראובן יכול לומר לו פשעת אילו היית שם היית מציל, דתניא [צ"ג.] רועה שהיה רועה והניח עדרו ובא זאב וטרף ובא ארי ודרס אין אומרים אילו היה שם היה מציל אלא אומדין אותו אם יכול להציל חייב ואם לאו פטור, ה"נ אילו היה שמעון שם לא היה יכול לעמוד כנגד הליסטין פטור. אבל היניח שמעון עבדו או אחד מבני ביתו בספינה ל"ה שומר שמסר לשומר וכל המפקיד על דעת אשתו ובניו הוא מפקיד ושימסור להם גם את שלו, ואפי' הניח בספינה שבידו או שותפו שדרך בני אדם להניח שלו בידם פטור אלא שישבע השומר, כדתנן [ב"ק נ"ה:] מסרה לרועה נכנס הרועה תחתיו ואמרינן [שם נ"ו:] מאי מסרה לרועה מסרה רועה לברזיליה דאורחיה דרועה למימסר לברזיליה ונשבע ברזיליה את השבועה שהיה לישבע לרועה ופטור הרועה, ה"נ לא שנא. ואם היה רגיל ראובן להניח סחורתו אצל ספן זה אין שמעון חייב משום שומר שמסר לשומר, כמעשה דהני גינאי דכל יומא הוו מפקדי מרייהו גבי ההיא סיבתא כו' עד אתא לקמיה דרב פטריה מאן דחזא סבר משום שומר שמסר לשומר פטור ולא היא שאני התם דכל יומא לגבי האי סיבתא הוי מפקדי. וכדין זה כן הדין אם טבעה הספינה שאם אין עדים שנאבד חפצו של ראובן חייב שמעון לשלם משום שומר שמסר לשומר, אם יש עדים שנאבד אומדין אם היה יכול להציל אילו היה שם חייב ואם לאו פטור, ואם היה עבדו או אחד מבני ביתו שם (ש)אפי' אין עדים שנאבד ישבע העבד או האחר שהיה בספינה שנאבד ופטור שמעון.
<h2>דף לז.</h2>
ראובן ושמעון הפקידו אצל לוי שני כלים אחד גדול ואחד קטן בשק אחד ולא פירשו לו ללוי איזה של שמעון ועתה בא כל אחד ותובע הגדול, דין זה פסוק מיהא ורמי פיקדון אפיקדון קתני אביו של אחד מכם הפקיד לי מנה ואיני יודע איזה נותן לזה מנה ולזה מנה ורימינהי שנים שהפקידו אצל אחד זה מנה וזה מאתים וזה אומר מאתים שלי וזה אומר מאתים שלי נותן לזה מנה ולזה מנה והשאר יהא מונח ותירץ (רישא) [סיפא] נעשה כמי שהפקידו בכרך אחד דלא הוי [ליה ל]מידק וכיון דהכי אינו דין שיהא לו הפסד בדבר אלא יתן לזה מנה ולזה מנה והשאר יהא מונח עד שיתברר של מי הוא, ה"נ כיון שהפקידו בכרך אחד ונותן הקטן לאחד ומתוך הגדול יתן דמי הקטן לשיני כדתנן בסיפא וכן שני כלים אחד יפה מנה וכו'.
<h2>דף לז:</h2>
מקח וממכר וליחזי זוזי ממאן נקט [ב':]. הכי קא פריך מקח וממכר בתמיה היכי בא (לידו הך) [לידי כך] דשנים אוחזין בו וליחזי המוכר מעיקרא ממאן קיבל הדמים ולא יתן המקח, ומשני הכי הוה עובדא דנקט זוזי מתרווייהו מחד קיבל מדעתיה וחד זריק לו זוזי הדמים בעל כורחו כגון ששניהם היו מחזרין לקנות וניאות לאחד והאחד זרק לו הדמים והניח המקח ביניהם [וגם הדמים] ונסתלק ותפשו בו שניהם (וגם הדמים ומסתלק), וה"ה (למכור) [למוכר] ואינו יודע למי, שמניח המקח ביניהם ומסתלק. הקשה לי חתני ר' שמואל שיחיה על פירוש זה, הא דאמר ר' אבא [ל"ז:] ספק הינוח לכתחילה לא יטול ואם נטל לא יחזיר למי שבא ואמר שלי הוא אם לא יבורר בעדים או בסימנין, אלמא מי שבא לידו ממון חבירו אין מוציאו מידו אא"כ יבורר למי נותנו והכא את אומר שמניח ביניהם. והשבתי לו כיון דאמור רבנן לכתחילה לא יטול משום דילמא המניחו אין לו סימן ועדים ויאבד את שלו כי שקיל ליה המוציאו אתא לידיה באיסורא דהוי כי גוזל ואינו יוצא מידי איסור עד שישיב לבעלים, אבל לוקח מקח שבא לידו בהיתרא מניח ביניהם ודיו כדאמר בהמפקיד [שם.] גזל עבד איסורא וכו'. והא דתנן נותן לזה מנה ולזה מנה והשאר יהא מונח כו' ולא אמרינן שיניח המנה ביניהן, היינו משום דכיון שהפקידו לו מדעתו לא הוי השבה עד שישיבנו מידו לידו, אבל הכא האחד זרק לו שלא מדעתו הדמים הילכך א"צ אלא להניח לפניו ולהסתלק, כדאמר בהמפקיד [שם] אמ' רבא הכל מודי' בשני' שהפקידו בעדרו של רועה שלא מדעתו שמניח ביניהם ומסתלק והשני שנתן לו הדמים (מדעתן) [מדעתו] לא לו אלא בשביל המקח הילכך מניחו לפניו ודיו, ותו שהרי אותו שנתן לו הדמים מדעתו אינו מפסיד כלום שהרי חלוק הוא במקח ובדמים, אבל הכא אם היה מניח וחולקין יפסיד הזכאי וירויח הרמאי.
בשם רבינו ר' יצחק מאלפס, וניחזי זוזי ממאן נקט, ופירש הא דתנן שנים אוחזין בטלית אמציאה קאי ולא אמקח וממכר, והא דמוקמינן סיפא במקח וממכר כגון שהמקח ביד המוכר, ולהכי פריך וניחזי זוזי ממאן נקט כלומר ונשאל את פי המוכר למי מכר שהרי נאמן הוא כל זמן שמקחו בידו ואמאי קתני חולקין בשבועה, ומשני לא צריכא דנקט מתרוויהו באמר המוכר לשניהם ניתרציתי ואמרתי להם מי שיקדים ויתן לי הדמים הוא יקנה ובאו שניהם יחד והאחד נתן לי מדעתו והאחד בעל כורחי ולא ידע המוכר נמי מי הוא שנתן מדעתו ומי בעל כורחו והשתא תיבעי תרווייהו קנו מיניה המקח כל אחד אומר אני הוא דמדעתיה הילכך ישבע כל אחד שלקחה ולא לקח בה פחות מחציה ויחלוקו שהרי דבריהם ספק הוא לב"ד עם מי מהם האמת כדין כל ממון המוטל בספק לב"ד שאין יכולין לברר האמת שחולקין, ולהכי פריך נימא מתניתין דקתני דממון המוטל בספק דחולקין בשבועה דלא כסומכוס דאי סומכוס האמר חולקין בלא שבועה. ורבינו משה גאון פירש דשנים אוחזין בטלית אתרוויהו קאי אמציאה ואמקח וממכר, וה"ק כיון דאמרת דחד מינייהו (מוד') [מודי] דאמר חבראי דמי קא יהיב ואנא דמי קא יהיבנא וקס"ד דמקשי דה"ק אני אחזיר לו הדמים שנתן דכיון דצריכא לדידי אישקליה אנא ואתפיס עמו ואומר אני משכתיה כולה ואחזיר לו דמים שנתן, וכיון דלא יהיב דמי אלא חד מינייהו הרי יש לברר מי הוא אותו שנתן והוא קנה במשיכתו ומשיכת האחר לאו כלום ואמאי חולקין בשבועה, ומשני כגון ששניהם נתנו הדמים דהא דקאמר ואנא דמי קא יהיבנא הכי קאמר ואני נתתי דמים בעל כורחיה, ולא ידענו כלומר ואנו בית דין לא ידעינן מי הוא לא מצי למיקם עלה דמילתא מי הוא מדעתיה ומי הוא בע"כ דתרווייהו אמרי אנא הוא דמדעתיה, ועדות בעל המקח לאו כלום הוא שאין מקחו בידו, הילכך מוטל בספק הוא לב"ד מי הוא דמדעתו וחולקין בשבועה. ושניהם מפי ר' שלמה והוא לא אמר אלא תחילת הדברים ואני פירשתים על מכונם.
<h2>דף לח.</h2>
ראובן טען לשמעון תן לי חיטי שהפקדתי לך ושמעון משיב אבודין היו ומכרתים, דין זה פסוק ממתני' דתנן המפקיד פירות אצל חבירו אפי' הן אבודין לא יגע בהן ר' שמעון אומר ימכרם בב"ד מפני שהוא כמשיב אבידה לבעלים וא"ר יוחנן מחלוקת בכדי חיסרונן אבל יותר מכדי חיסרונן דברי הכל מוכרם בב"ד. ופסק רבא אמר רב נחמן הלכה כחכמים שלא יגע בהם, אבל אם חסרו יותר מכדי חיסרונן ימכרם (אפי') בב"ד כלומר בפני שלשה. [ואם מכרם שלא בב"ד] חייב להחזיר לו דמי חיטיו כמה שהן שוין עתה בשעת התביעה דהוה ליה כשולח יד בפקדון, ותנן [מ"ג.] ר' עקיבא אומר כשעת התביעה, וא"ר יוחנן [מ"ג:] הלכה כר"ע לעולם, מאי לעולם, שלא תאמר ה"מ היכא דליכא עדים התם משלם כשעת התביעה משום דבי דינא מיחייביה עתה אשמה דכתב לאשר הוא לו יתננו ביום אשמתו, אבל היכא דאיכא עדים לא [ד]עדים מחייבי ליה משעה שראו את העדות וכשוויו של אותה שעה ישלם, קמ"ל לעולם דאפי' איכא עדים בית דינא הוא דמחייבי ליה ולא עדים ומשלם כשוויו עתה. אבל אם חסרו יותר מכדי חיסרונן (ימכרם) [ומכרם] לא יתן אלא מה שלקח בהן דדברי הכל מוכרין בב"ד, ואם לא מכרן בב"ד אפי' חסרו משלם כשוויו עתה בשעת התביעה כדפרישית דהוי כשולח יד בפקדון.
<h2>דף לח:</h2>
ראובן נשבה למדינת הים וירד שמעון קרובו לנכסיו והשביחם ואכל ועשה בהם וראובן חזר ותובעו מה שאכל וגם לסלקו מנכסיו, זה הדין פסוק מיהא מדשמואל דאמר מורידין קרוב לניכסי שבוי וגם שמין ליורד (בעדים) [כאריס] כשיבא הבעל, וקיימא לן כוותיה דהילכתא כשמואל בדיני, ועוד דרב נחמן קאי כוותיה דאר"נ אמר שמואל [ל"ט.] שבוי שנשבה מורידין קרוב לנכסיו, וגם רב הונא שהוא תלמידו של רב סבר כשמואל דאמר ר"ה אין מורידין קטן לנכסי שבוי הא גדול מורידין ואפי' קרוב, וכיון דקיימ"ל כשמואל דאכל שפיר אכיל וגם אין יכול ראובן לסלקו בולא כלום דשמין לו (בעדים) [כאריס]. ואם היה ראובן השבוי קטן אין שמין לו לשמעון (בעדים) [כאריס], דהא שלא כדין ירד ואין מורידין קרוב לניכסי קרוב כרב הונא.
<h2>דף לט.</h2>
ראובן תקף שמעון לדין ואמר שמעון לא איש דברים אנכי והביא לוי לטעון ולסדר דבריו. נ"ל שאין ב"ד יכולין למנעו מדקאמר אפיטרופא לדיקני לא מוקמינן, דודאי בית דין לא מקימין להו שלא ימצאוהו דבשלמא לקטנים יתומין עבדי אפיטרופא משום זכות, אבל לגדול ליכא זכותא ולא יעשה אפיטרופא, מכלל שאם הוא עצמו מוצא אותו יעשה. ובירושלמי [סנהדרין ריש פ"ב] גרסינן כהן גדול דן ודנין אותו וימנה אנטלר הגע עצמך שנפלה שבועה ואנטלר נשבע בתמיה, ואנטלר הוא אפיטרופא, אלמא יש אפיטרופא לכ"ג.
<h2>דף מב.</h2>
ראובן שהפקיד כסף והדומה לו אצל שמעון וקיבל עליו שמירה, לא כלתה שמירתו אא"כ שומר במקום שיהא שמור מן האש ומן הגנבים כדאמר שמואל כספים אין להם שמירה אלא בקרקע לפי ששם משומרים גם מאש גם מגנבים, אבל אם שמרן במקום שהן נשמרין מאש לא מגנבים ונשרף או מגנבים ולא מאש ונגנב חייב אע"פ שבאונס נאבד, כדאמר ההוא גברא דאפקיד זוזי גבי חבריה אותבינהו בצריפא דאורבני ואיגנוב אמר רב יוסף אע"ג דלענין גנבי נטירא הוי לעניין נורא פשיעה הוא ותחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב, וקיימ"ל כהא לישנא דרב יוסף. ואם אינן נשמרין בקרקע אצל גנבי בעינן שמירה במקום אחר המשתמר, כדאמרינן והאידנא דאיכא גשושאי אין להן שמירה אלא בשמי קורה, וכללו של דבר אם אינו מניחו במקום שהוא משומר מכל דבר חייב. וכדין של כסף שאין שמירתו מעולה אלא בקרקע, כן דין כל דבר המתקיים בקרקע ככסף. ונראה בעיני שאם היניחו במקום אחר שלא בקרקע רק שיהא מקום משומר מאש ומגניבה פטור, שהרי לא חייבו רב יוסף אלא משום שפשע אצל האש ולא קתני אמר רב יוסף כיון שלא קברו חייב ש"מ דכל היכא שנתנן במקום דהוי נטירותא מאש ומגנב פטור, ועוד מדקאמר והאידנא דשכיחי גשושאי ש"מ דלא מהדר אלא אמקום משומר מגנב ומאש. ושמעינן מהכא נמי שאם הפקיד לו דבר שאין מתקיים בארץ כגון בגדים וכלי עור ויש לנפקד מקום המשתמר מאש ומגניבה ושמו לפיקדון במקום שמשתמר אצל גנב ולא מאש ונגנב או משתמר מאש ולא מגנב ונשרף חייב משום דלא שמו במקום המשתמר משניהם. ואם נתנן הנפקד לאחד מבני ביתו לשומרן ולא הודיעו שאינו שלו אע"פ שלא נתן אותן לבית במקום המשתמר יפה פטור הנפקד או ישבע שמסרה לו, כדאמר ההוא גברא דאפקיד זוזי לגבי חבריה אשלימנהו לאימיה אותבינהו בקרטליתא ואיגניב ופסק רבא הדין משתבע איהו דהנהו זוזי אשלימנהו לאימיה ומשתבעא אימיה דאותביתנהו להנהו זוזי בקרטליתא ואיגנוב.
<h2>דף מב:</h2>
ראובן שהפקיד פירות אצל שמעון והיה לוי שכירו של שמעון לשמור פירותיו וכל אשר בביתו, ולא שמר לוי אותן פירות והרקיבו וטוען ראובן לשמעון על פירותיו ושמעון משיבו אתה ידעת כי לוי שומר שלי ועל דעת כן הפקדת לי. דינא קאמר שמעון שכל המפקיד ע"ד אשתו מפקיד. אבל אי טעין בהדי לוי ואמר בפשיעתך אבדתי (פירותיו) [פירותיי] שלא הודעתני, טענתיה טענה ומשלם ליה לוי פירותיו, ממעשה דההוא אפיטרופא דיתמי דזבין תורא ליתמי ומסריה לבקרא ולא הוו ליה כבי ושיני למיכל ומית ומסקנא שהיתומין גבו מעותיהן מן המוכר שמקח טעות היה והמוכר טוען לבקרא למה לא הודעתני שלא היה אוכל ומחייב לבקרא לשלם למוכר דמי השור כיון דעליו היה מוטל לעיין אם אוכל ואם לאו ולא עיין ומת חייב, ה"נ כיון דעל לוי מוטל לעיין בפירות שלא ירקבו ולא עיין חייב לשלם.
<h2>דף מג.</h2>
ראובן שטען לשמעון ליטרא פשיטים הפקדתי בידך החזירם לי ושמעון משיבו נגנבו וראובן משיבו נישתמשת בהן ונתחייבת בה, דין זה פסוק ממתני' דהמפקיד מעות אצל שולחני צרורין לא ישתמש בהן ואמרינן צרורין וחתומין שנו אבל צרורין לחוד או מותרין ממש משתמש בהן והוי עלייהו כשומר שכר הואיל ונהנה בהן הוי בההיא הנאה דאי מיתרמי ליה זבינתא דאית ביה רווחא זבין בהו הוי עליה כשומר שכר הואיל ונהנה, אלמא בלא אפקינהו הוי עלייהו שומר שכר, ה"נ אם שמעון זה סוחר הוא הוי עלייהו כשומר שכר וחייב לשלם לראובן אע"פ שלא הוציאם עדיין, והא דתנן אצל בעה"ב בין כך ובין כך לא ישתמש בהן היינו בבעה"ב שאינו סוחר, דהא תנן חנוני כבעה"ב ר' יהודה אומר חנוני כשולחני וקיימא לן כר' יהודה לאו דוקא (כר' יהודה) [חנוני] אלא כל אדם שדרכו לסחור ועוד מדקא יהיב טעמא דאי מיתרמי ליה זבינתא דאית בה רווחא [משמע] שכל אדם שדרכו לסחור חייב. ודוקא נגנבו או אבדו דהוי חייב אבל נאנסו לא מיחייב דשומר שכר הוי ופטור מן האונסין דקיימא לן כר"נ דאמר נאנסו לא מחייב.
<h2>דף מג:</h2>
השולח יד בפיקדון ב"ש אומרין ילקה בחסר וביתר וב"ה אומרים כשעת הוצאה ורע"ק אומר כשעת התביעה, ושקלינן וטרינן בה עד במסקנא דבשבח גזילה קמיפלגי כלומר בחסר כ"ע לא פליגי דכל הגזלנין משלמין כשעת הגזילה אלא ביתר דהיינו שבח גזילה פליגי, דב"ש סברי דניגזל הוי לא מיבעיא שבח שעל הבהמה בשעה שמחזירה אלא אפי' גזזה או ילדה אצל הגזלן יחזיר לניגזל, וב"ה סברי דגזלן הוי דכשעת הוצאה מבית בעלים דהוא כשהפקיד אצלו משלם דדילמא מיד כשהופקדה אצלו שלח בה יד והוי גזלן עלה וקיימה ברשותיה ולא מבעיא גזיזה וילדה אצל הגזלן דהוי דגזלן אלא (אם) [אפילו] טעונה ומעוברת בשעה שמחזירה הוי הגיזה והעובר דגזלן, ור' עקיבא סבר כשעת התביעה משלם השבח אם השבח על הבהמה שקיל ליה ניגזל ואם אין השבח על הבהמה הויא דגזלן והכריע בין ב"ש וב"ה דבגזוזה אמר כב"ה ובטעונה אמר(י) כב"ש דכשעת התביעה הוי יום אשמה, ומודה רע"ק דאי איכא עדים היכי הוי הבהמה ביום ששלח בה יד שמשלם כמו שהיתה באותו יום שעדיין מחייבי ליה אשמה וקיימא לן כאיכא דאמרי דבי דינא מיחייבי ליה אשמה. אלא הא דאמר (רבה) [רבא] שליחות א"צ חסרון כב"ש וכו' ואוקמינן למתניתן חלוקין ב"ש וב"ה (בשעת) [בשבח] הגזילה דב"ש סברי דניגזל הוי וב"ה סברי דגזלן הוי וכי הא דתניא הגוזל רחל וכו' ר' מאיר כב"ש ור' יהודה כב"ה, וקיימל"ן כר' יהודה דב"ה קיימי כוותיה, וקיימא לן הא דאוקמה אליבא דב"ה שבח גזילה דניגזל בשבח שהשביח בגופה אבל השביח בדמים דגזלן הוי כדרבא דאמר ביתר כ"ע לא פליגי דודאי דניגזל הוי כי פליגי בחסר וקיימא לן כרבא וכן הלכה. ואע"ג דאמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר' עקיבא ובירושלמי נמי אמרינן הלכה כרע"ק, אנן לא סמכינן אלא אהא דאמר רבא הלכה כב"ה דרבא בתרא הוא, וכיון דסלקא שמעתא הכי ש"מ שבח גזילה דגזלן הוי, ומדחזינן רבא דפריק שליחות יד א"צ חסרון ושואל שלא מדעת גזלן הוי ש"מ דהילכתא אינון. פר"ח.
<h2>דף מד.</h2>
ראובן שהפקיד חבית יין אצל שמעון והוציא ממנה שמעון הין של יין והחמיצה משלם שמעון את כולה, אבל נשברה אין משלם אלא הין של יין דתניא היטה את החבית ונטל ממנה רביעית אין משלם אלא רביעית ואמר רבה ל"ש אלא נשברה אבל החמיצה משלם את כולה.
<h2>דף מה:</h2>
ואפילו למ"ד מטבע נקנה בחליפין אין קונה בתורת דמים, (ומהן) [ומה הן] חליפין (ומהן) [ומה הן] דמים, דמים כגון שאמר לו חפץ פלוני שיש לך בכמה תתניהו לי והלה אומר בכך וכך דמים אפי' נתן לו הדמים שהוא מטבע ומשכו לא קנה בעל המטבע את החפץ דמעות אין קונות, אבל אם נתנם לו בתורת חליפין שאמר לו טול מעות הללו ותקנה לי בהן חפץ פלוני כיון ששקלן ומשכן להקנות לו החפץ קנה בעל המעות את החפץ בכ"מ שהוא, בין שהן שוין בין שאינן שוין דהא סבר וקביל מידי דהוה אמקנה בסודר דכיון דמקבל הסודר קנה חבירו מה שמקנה לו אע"פ שאין בסודר שויו וכ"ש אם הוא שווייו.
<h2>דף מו.</h2>
ראובן שהיה לו ליטרא פשיטים ביד שמעון במלוה או בפיקדון והקנה אותן ללוי, לא קנה לוי דמעות אין ניקנין בחליפין אלא אגב קרקע כמעשה דרב פפא דאקני ליה לרב שמואל אגב אסיפא דביתיה, אבל כסף ניקנה בחליפין כדאמר דילמא אידי ואידי בפרוט(רו)טות שנינו דליכא טיבעא עלייהו דאידי ואידי פירא הוי ומשו"ה ניקנה בחליפין א"ל אין. אבל ראובן שהקנה בקניין בעדים לתת ליטרא פשיטים ללוי קנה לוי וחייב ראובן לתת לו ליטרא פשיטים, דהא שיעבד עצמו בקניין לתת לו ואין אחר קניין כלום, כדתנן נושא שכר אינו משלם אם נאבד דבר של הקדש בשמירתו ורמינן עלה [נ"ח.] השוכר את הפועל לשמור לו את הפרה עד אחריות שבת עליו וחייב לשלם ומתרץ האי דקתני חייב לשלם כשקנו מידו אלמא אע"ג דפטור (כ)[מ]דאורייתא משעבד נפשיה בקניין. וכן נמי מתני' [צ"ד.] מתנה שומר חנם להיות כשואל ואמרי' במאי בדברים ומתרצינן בשקנו מידו.
<h2>דף מז.</h2>
והלכה כרב דאמר [ב"מ מ"ז.] קונין בכליו של לוקח, דגרסינן בגיטין בפ' השולח גט [ל"ט:] ההיא אמתא דהוה מרה שכ"מ אתת בכית קמיה שקל כומתא ושדי לה א"ל קני הא וקני נפשך אמר רב נחמן לא עשה כלום מאן דחזא סבר משום דהלכה כר"ש ולא היא אלא משום דהו"ל כליו של מקנה. מיהא שמעינן דלית הלכתא בכליו של מקנה אלא בכליו של קונה, ולהכי תקנו רבנן בתראי למיכתב במנא דכשר למיקניא ביה ולא לאקנויי. ומה שנוהגין עתה לקנות בכליו של עדים, הכי אמר רב עמרם ואנן תקינו רבנן במתיבתא דליקנו עדים ועדים שליחותה דמקנה וקונה עבדי וכיון דקנו מן מקנה ונקט סודרא בידיה ואקני [קנה].
<h2>דף מז:</h2>
והילכתא כר' יוחנן דאמר משיכה תקנת חכמים הוא. וא"ת גבי חליפין נמי כשמחליף חיטין בשעורין ומשך בעל השעורין את החיטין ליתקנו נמי דלא ליקנו שמא יאמר לו נשרפו שעורין בעלייה. תריץ סוף סוף מה תועיל לו התקנה הרי יאמר לו נשרפו חיטיך ואם טרחתי להציל שעורים שלי, דלא דמי למעות יטול בידו ויצא ואינו יכול לומר נשרפו דבלא טורח מצי (לאשלינהו) [למצלינהו] בפעם אחת (אפי') [אבל] פירות לא מצי. וא"ת דליתקנו שיהא קונה החיטין שמשך כדי שיצילם והשעורים נמי יהיו ברשותו עד שמשכם בעל החיטין כדי שיצילם בעל השעורים. תריץ תקנה לזה והפסד לזה לא יפה לתקן דשמא בעוד שהיה עוסק להציל את זה היה נשרף זה, דלא דמי למעות ופירות שמעות אין בהן טורח להציל שעם הצלת הפירות יכול להציל מעות דאיכא תקנה לבעל מעות בלא הפסד בעל הפירות ואם לא הציל פושע הוא וחייב.
<h2>דף מח:</h2>
והילכתא (כר' יהודה) [כרבא] דאמר מילט לייטינן ליה במי שפרע, דאביי ורבא הילכתא כרבא, ועוד דר' יוחנן דן לר' חייא בר יוסף הכי.
והילכתא כר' יוחנן דאמר ערבון כנגד כולו הוא קונה, והוא אם נתן לו דבר הראוי לערבון כגון אם קנה בכסף ונתן לו מקצת מעות לערבון שלא יחזור שהם נמי ראויין לדמים, [אבל] אם נתן לו כלי או תכשיט לעירבון לא, דגרסינן בירושלמי א"ר אבהו בשם ר' יוחנן טבעת אין בו משום ערבון. ומנא תימרא דבערבון הראוי לדמים מיירי, דהא ר' יוחנן דאמר כנגד כולן כרשב"ג קאמר דאמר כנגד כולן הוא קונה ואיהו מיירי בעירבון הראוי לדמים כדקתני אבל מכר שדה לחבירו באלף זוז ונתן לו מהם חמש מאות זוז קנה, אלמא דבערבון הראוי לדמים קאמר. הילכך אם מכר ראובן קרקע לשמעון בכסף ופירש לו בשעת מכירה שדחוק הוא לכסף ונתן לו שמעון מקצת כסף לערבון וראובן עייל ונפיק אזוזי מפני דוחקו לא קנה שמעון אפילו החזיק בקרקע, כדאמר רבא [ע"ז:] האי מאן דזבין מידי לחבריה ועייל ונפיק אזוזי לא קנה אא"כ זקפן עליו במלוה את השאר, כדתניא בפ' השוכר את האומנין [שם] רשב"ג אומר מלמדין אותן שלא יחזרו בהן כיצד כותב לו אני פלוני בן פלוני מכרתי שדה לפלוני באלף זוז ונתן לי מהן מאתים זוז והריני נושה בו ח' מאות זוז קנה ומחזיר לו השאר אפי' לאחר כמה שנים. אבל לא פירש בשעת המכירה דוחקו וקיבל מקצת דמים לערבון, היינו לא עייל ונפיק אזוזי ול"צ זקיפה במלוה אבל בלא זקיפה קנה הכל, ורמינן בפ' השוכר את האומנין רשב"ג אדרשב"ג ומתרצינן הכי. והיכא דפירש דוחקו ואפי' לא פש אלא חד זוזא כזוזי דמי ולא קנה, ואם מכר מטלטלין ופירש דוחקו נמי בעת המכירה ועייל ונפיק אזוזי נמי לא קנה ואפי' לא פש אלא חד זוז כזוזי דמי כדאמרי' [שם] ההוא גברא דזבין ליה חמריה לחבריה ופש ליה חד זוזא וקא עייל ונפיק עליה (ומפקנא) [ומסקנא] זוזא כזוזי דמי ולא (קמו) [קנה]. אי הדר ביה מוכר אפילו מי שפרע ליכא דהא מפני דוחקו זבין ולא קא יהיב ליה דמיה אבל אם לא פירש דוחקו בעת המכירה וקבל מקצת דמים לערבון בזה אמר ר' יוחנן כנגד כולן הוא קונה ואם חוזר בו המוכר מקבל מי שפרע על כולן.
כללא דאסמכתא אי תלייא במעכשיו קניא, כדתנן הילווהו על שדהו ואמר לו אם [אי] אתה נותן מכאן ועד ג' שנים [הרי הוא שלי] הרי הוא שלו, ואי לית בה מעכשיו לא קניא כרבא דאמר [ס"ו:] כל דאי דלית בה מעכשיו לא קנייא. וכן נמי אם הוא דבר שיש בידו (על) [של] בעל הדבר לעשותן ואחר בא ואמר תן לי ואני אעשה ואם לא אעשה אשלם לך לאו אסמכתא היא כדתנן [ע"ג:] אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא חייב, אבל בדבר שאין בידו של בעל הדבר לקיים ולעשות ובא אחר ומבטיחן לעשות בלשון אם הוי אסמכתא, כדתנן [שם] (אם אוביר ולא אעביד) [האי מאן דיהיב זוזי לחבריה] למיזבן ליה חמרא בשעת הזול שהיה הוא הולך לשם ואזל ולא זבן ליה משלם ליה כדקאזיל אפרוותא (דבי לשפט) [דזולשפט] וכגון שאמר השליח אם לא אקנה אשלם לך (כי) [כ]דקאזיל (ל)התם. ורב אשי [אמר] אסמכתא היא ולא משלם ואמרי' לרב אשי מ"ש מאם אוביר כו' ומשני התם בידו הכא לאו בידו, ופירוש הנראה לי התם בעל השדה היה [יכול] לזרוע שדהו וזה שקיבלה הפסידו שלא זרעה הילכך משלם לו מה שהפסידו, הכא לאו בידו של בעל הדמים לקנות היין (למקום) [באותו מקום] בשעת הזול שלא היה הולך לשם נמצא שזה שהבטיחו לא הפסידו כלום הילכך לא משלם. ורבותיי פירשו בידו של מקבל לזורעה וכיון דבידו לזורעה גמר ושיעבד נפשיה כתנאו ול"ה אסמכתא, (הילכך) [הכא] לאו בידו דאסיק אדעתיה שמא לא ימצא לו לקנות ולא גמר ושיעבד נפשיה והויא אסמכתא, דכל מקום דגמר ושיעבד נפשיה ל"ה אסמכתא כגון גבי משחק בקוביא דכל אחד סבר להרויח ומניח על הספק שאינו יודע אם ינצח ואם יתנצח וגומר ומקני לחבריה אם נתנצח כדי שיקנה לו חבירו אם ינצח, אבל היכא דלא גמר ומקנה כגון גבי רב בר שבא דא"ל לרב כהנא [ס"ו:] אי לא פרענא לך ליום פלוני גבי מהאי חמרא אסמכתא היא דלא גמר ומקני היין דסבר היה שיבואו לו מעות ויפרע לו קודם הזמן, וכן גבי משליש את שטרו [קי"ז:] לא גמר ומקני להחזיר לו השטר למלוה כי סבור לפורעו קודם זמנו הילכך אסמכתא היא שסומך על לא דבר שיפרע קודם הזמן ולא גמר להחזיר לו השטר, וכן הנותן עירבון לחבירו [מ"ח:] ואמר אם אני חוזר בי עירבוני מחול לך הא לא גמר למחול העירבון אלא סמך על לא דבר כי סבור היה לגמור הקנייה הילכך הוי אסמכתא. וכי אמרי אסמכתא דבידו לעשות קנייא היינו היכא דלא גזים שאינו מתנה לשלם אלא כמה שהפסיד, אבל אי גזים שמתנה לשלם יותר ממה שהפסיד לא קנייא כדאמרי' [ק"ד:] ההוא גברא (דזבין) [דקבל] ארעא מחבריה אמר אי מובירנא לך יהיבנא לך אלף זוזי ואמר רבא אסמכתא היא ולא קנייא דלא גמר ומקני דסמך אדעתא דלא יוביריה, מיהו מה דמפסיד משלם. והא דאמרי' בנדרים [כ"ז:] הילכתא אסמכתא קנייא (דלא גמר ואקני) [והוא דלא אניס] והוא דקני מיניה בב"ד חשוב, פירש גאון זצ"ל דלענין ההוא גברא דאתפיס זכוותיה לבי דינא איתאמרא הילכתא בלחוד לא בכל אסמכתא דעלמא ושאני האי דהא אתפיס זכוותיה לבי דינא, (אלא) [אבל] אי הוה זכוותא בידיה אע"ג דקני מיניה בב"ד חשוב לא הוו בטלין. ואי כתוב בשטר דהוא אסמכתא כגון שכתב בו אם אע"ג דכתב ביה דלא כאסמכתא שטרא בטילא הוא, דדמיא להא דת"ר לעניין גט [גיטין ל"ב.] בטל הוא אי איפשי בו דבריו קיימין פסול הוא אינו גט לא אמר כלום, והשתא ומה לעניין איסור אמרי' לא אמר כלום לעניין ממון לא כ"ש. ורבינו האי גאון זצ"ל אמר הא דאמרי' בנדרים אסמכתא קנייא והוא דלא אניס בכלל דברי ר' יוסי הן. וכל דבריו בזה הדין בטלו. והאי דאמר ליה רב בר שבא לרב כהנא אי לא פרענא לך ליום פלוני גבי מההוא חמרא ואמרי' כל דאי לא קני היינו משום דלא אמר מעכשיו אבל א"ל קני מעכשיו בהאי חמרא שיעור מעותיך אם לא אפרע לך ביום פלוני קני כדפרישית לעיל.
וישראל שהיה חייב לחבירו ונתן לו משכון וא"ל אם לא אפרע לך עד יום פלוני תקח בריבית על משכוני וכשהגיע הזמן לוה עליו בריבית, דינא עבד ושליחותיה עבד וילך ויפדה משכונו מן הגוי ואין יכול לומר אסמכתא היה שאמרתי אלא שליחותיה עבד.
<h2>דף מט.</h2>
וקיימא לן בהא נמי כר' יוחנן (ו)דברים (ש)יש בהן משום מחוסרי אמנה ואדם הנושא ונותן עם חבירו ויש עדים בדבר וחזר בו פסקינן (דלית) הילכתא לדיניה שהוא מחוסר אמנה, כגון שאמר ליתן לחבירו מתנה מועטת וחזר בו הוי נמי מחוסר [אמנה] כדאמר מודה ר' יוחנן במתנה מועטת דסמכה דעתיה, וה"מ לעשיר אבל לעני אפי' מתנה מרובה הוי כנודר לעשות צדקה וחייב ליתן דגרסינן בירושלמי א"ר יוחנן אמר ליתן לחבירו מתנה מותר לחזור בו הד"א לעשיר אבל לעני נעשה נדר.
<h2>דף מט:</h2>
וראובן שאמר לשמעון שמור לי חפץ זה ושמעון אמר הנה ביתי לפניך, דין זה פסוק מדרבא [ב"מ מ"ט:] דאמר כל הא ביתא קמך לא מבעיא שומר שכר דל"ה אלא אפי' שומר חנם ל"ה ואם נגנב או אבד א"צ לישבע. ונ"ל דהא דרבא כרבי (חייא) דאמר [ב"ק מ"ז:] בכולן אינו חייב עד שיקבל עליו בעה"ב לשמור ושמואל פסק התם הלכה כרבי.
וראובן שהשכיר עלייתו לשמעון להניח פירותיו ואח"כ מכר אותן פירות לראובן אע"פ שלא משך ראובן קנה אם נתן הכסף, כדתניא א"ר שמעון אימתי בזמן שהכסף ופירות ביד המוכר אבל כסף ביד מוכר ופירות ביד לוקח א"י לחזור ואמרי' הב"ע כגון שהיתה עלייה של לוקח מושכרת ביד מוכר הילכך כיון שקיבל הכסף המוכר א"י לחזור. וראובן שקנה פירות ונתן הדמים ולא משך ושמע שרוצים גוים לאנס הפירות וחזר בו ראובן מפני האונס, אפ"ה מקבל מי שפרע כדאמר ההוא גברא (דזבין) [דיהיב] זוזי אחמרא שמע דקא בעיין למינסביה דבי פרזק רופילא עד אתא לקמיה דרב חסדא א"ל כדרך שתיקנו משיכה במוכרין כך תיקנו בלקוחות כלומר מיהדר מצית למיהדר דהא לא משכת אבל מי שפרע מקבלת, וכן פר"ח, ונראין דבריו דבמה יפטר מן מי שפרע.
<h2>דף נא.</h2>
והילכתא כשמואל דאמר [מ"ט:] שתות מעות שנינו דהא תניא כוותיה. וכרב נחמן קיי"ל דאמר מוכר לעולם חוזר דהא דן דינא לאושפיזכניה דרמב"ח הכי. וה"מ דלא קים ליה בזבינתיה כדאמר טעמא דלא נקט מקחו בידו דלא ידע אם נתאנה אם לאו כגון אדם שעושין לו בגדים בביתו למכור או מוכר כלי תשמישו, אבל אדם שקונה מזה ומוכר לזה א"י לחזור בו, כדתנן ר' יהודה אומר אין אונאה לתגר ואמרי' משום דתגר הוא אין לו אונאה אר"נ בתגר ספסר שנינו דאין לו אונאה מ"ט מידע ידע זבינתיה כמה שויא ואוחלי אחיל משום דאיתרמי ליה זבינתה אחריתי דאית בה רווחא טפי והשתא בעי למיהדר ולא מצי. והמוכר כלי תשמישו ביוקר אין הלוקח יכול לטעון אונאה כדאמר טעמא כיון דיקירין עליה אי לא בדמי יתירי לא מזבין. וממעשה דוורשכי וכיפי שמעינן דאע"ג דידע הלוקח שהוא מאונה ושותק והדר טען, דטענתיה טענה, ולא אמרי' מדידע אחולי אחיל שהרי לא פטרו רבא ורב חסדא את המוכר מאונאה אלא משום דבעה"ב המוכר את כליו היה אבל משום דידע לא פטר ליה. ואפי' א"ל על מנת שאין לך עלי אונאה יש לו אונאה דהילכתא כרב באיסורא ואונאה איסורא הוא, אבל אם פירש חפץ זה שאני מוכר לך במאתים זוז יודע אני שאינו שוה אלא מנה ע"מ שלא יהיה לך אונאה עלי אין לו אונאה דהא תניא בהדיא הכי, ודרב בשלא פירש לו אני מוכרו לך במאתים ואינו שוה אלא ק'.
<h2>דף נו:</h2>
ראובן שטען לשמעון השכרתי לך ביתי שבקולניא בחצי זקוק לשנה ואוניתני בו כי שוה שכירות זקוק לשנה ולא הייתי יודע. דין זה פסוק מדבעי ר' זירא שכירות יש לו אונאה או אין לו אונאה ממכר אמר רחמנא אבל שכירות לא או דילמא ל"ש א"ל אביי מי כתב ממכר לעולם ממכר סתמא כתב והאי מכירה (ביומא) [ביומיה] הוא, אלמא שכירות יש בו אונאה.
<h2>דף נז.</h2>
אמר [רב] חסא בעי ר' אמי אונאה אין להם ביטול מקח יש להם או אין להם אמר רב נחמן הדר אמר [רב] חסא (פי') [פשיט] ר' אמי (סב') יש להם ביטול מקח ור' ירמיה משמיה דר' יוחנן [נמי] אמר ביטול מקח (נמי) יש להן. ומצינו רב נחמן חלק ואמר אין להן ביטול מקח, דגרסינן בפ' המקבל [ק"ח.] זבין [ב]מאתן ושווה מנה סבור מינה מצי אמר לתקוני שדרתיך ולא לעוותי א"ל מר קשישא לרב אשי הכי אמרי נהרדעי משמיה דרב נחמן אין אונאה לקרקע, והכא ביטול מקח איכא דהא על חד תרתין הוא דקאמר אין אונאה. ובקידושין בפ' האיש מקדש [מ"ב:] אמרי' והאי דאמר ר"נ יותר משתות בטל מקח לא אמרן אלא במטלטלין אבל במקרקעי אין אונאה כל עיקר. יש מן הגאונים שפסקו כר' יוחנן [גבי לוקח] ודחו לדרב נחמן אצל (לוקח ו)בר מצרא דהתם אמרה ר"נ ולא בדיני אחריתי, ולא מיסתבר דהא בקידושין נמי אמרה לגבי אחים שחלקו. ויש מן הגאונים דמספקא להו אי כר' יוחנן עבדינן אי כר"נ. ומיסתברא דכר"נ עבדינן חדא דהוא בתרא, ועוד דבכמה דוכתי בתלמוד אמרי' דבר השוה כל כסף ומאי ניהו קרקע, ואי ביטול מקח יש להן אינן שווין כל כסף.
<h2>דף נח.</h2>
ראובן ושמעון היו במדינת הים והכין שמעון דרכו לבא ונתן לו ראובן חפץ להוליך לאשתו למזונות וקפצו ליסטין על שמעון ולקחו מקצת ממנו, בבואו אצל אשת ראובן תקפתו לדין תן לי מה ששלח בעלי על ידך ואמר שמעון נטלוהו ליסטין ממני עם ממוני, וחייבהו ב"ד לישבע ואמר שמעון ראו אם מן הדין יש לי לישבע לה או לבעלה בפניו. דין זה פסוק מדתנן בני העיר ששלחו את שקליהם ונגנבו או שאבדו אם משנתרמה התרומה נשבעין לגיזברין אם לאו נשבעין לבני העיר ובני העיר שוקלין שקלים אחרים תחתיהן, אלמא כיון דבני העיר חייבין לשלם שקלים אחרים תחתיהן השליח נשבע להם ה"נ כיון שראובן חייב ליתן מזונות אחרות לאשתו נשבע השליח לראובן ולא לאשתו.
<h2>דף נח:</h2>
ראובן שטען לשמעון אוננתני בדברים והביא עדים שאינה אותו, דין זה פסוק ממתני' כשם שיש אונאה במקח וממכר כך יש אונאה בדברים, ות"ר לא תונו איש את עמיתו באונאת דברים הכתב מדבר עד אונאת ממון ניתן להשבון שאם גזלו ישיב הגזילה ופטור דלאו שניתק לעשה הוא דכתב והשיב את הגזילה, אונאת דברים לא ניתן להישבון הילכך מלקין אותו שהרי עבר על לאו גמור.
<h2>דף ס.</h2>
ראובן שטען לשמעון מכרת לי יין בחזקת ווריקייש והיה מעורב ביין הונשקש ואניתני בו, ושמעון משיבו הלא טעמת אותו ומה שטעמת נתתי לך. דין זה פסוק מיהא דתניא ר' אחא מתיר בדבר הנטעם וקיימ"ל כוותיה, ואפי' עירבו מקודם כיון שהוא טעמו בשעה שקנאו אין לו עליו כלום, אבל אם טענו עירבתו לי לאחר שטעמתיו על זה ישבע ופטור.
<h2>דף סג:</h2>
אמר רב נחמן כללא דריביתא כל אגר נטר ליה אסור אפי' בזביני, אם יאמר הלוקח למוכר אתה נותן לי חפץ זה עתה בג' רבעים המתן לי שנה ואתן לך זקוק אסור דהיינו אגר נטר כלומר שכר המתנה, או אם אמר המוכר חפץ זה תקח מעתה אם תתן לי הדמים מיד בג' רבעים ואם לזמן פלוני בזקוק הוי נמי אגר נטר ואסור כדתנן [ס"ה.] מכר לו את השדה ואמר לו אם מעכשיו באלף זוז ואם לגורן בי"ב מנה אסור.
<h2>דף סד:</h2>
ראובן משכן ספר לשמעון וכשבא לפדותו טענו נשתמשת בספר שלי וטישטשת אותו, ושמעון משיבו קריתי בו ושניתי בו ולא חסרתיו מדמיו כלום וגם עדים העידו שלמד בו, דין זה פסוק ממתניתא [כ"ט:] וכן המפקיד ס"ת אצל חבירו גוללו כל שנים עשר חודש ופותחו וקורא בו ואם בשבילו פותחו אסור ואמרינן פותחו וקורא בו מאי עבידתיה גביה ותו אם בשבילו פותחו אסור, אלמא אסור להשתמש בספר של פיקדון וה"ה בספר של משכון דאיקרי פיקדון, ומנא תימרא, דתנן [שבועות מ"ג.] המלוה את חבירו על המשכון ואבד המשכון ואמר לו סלע הילויתיך עליו ושקל היה שוה כו' עד מי נשבע מי שהפיקדון אצלו שמא ישבע זה ויוציא הלה את הפיקדון, אלמא משכון קרוי פיקדון, הילכך דינו כפיקדון וכיון שיש עדים ששלח יד בפיקדון נפסל משבועה וישבע ראובן הלוה כמה חסרו שמעון מדמיו ויטול. ואם טענו עוד ראובן שום תביעה ששבועה מוטלת על שמעון ישבע נמי ראובן לאותה שבועה ויטול. אבל אם אין עדים שלמד בו מתוך שיכול לומר לא היגהתי בו כי (אם) [אמר] למדתי בו ולא חיסרתי מדמיו נאמן ובשב[ועה] שלא חיסרו מדמיו, אע"פ שהודה ששלח יד בפיקדון אין אדם משים עצמו רשע. ואפילו אם התנה שמעון בשעת הלוואה להשתמש בו בספר אסור, דאמר רב יוסף בר מיניומי אמר רב נחמן [ס"ד:] אע"פ שאמרו הדר בחצר חבירו שלא מדעתו א"צ להעלות לו שכר הלווהו ודר בחצירו צריך להעלות לו שכר משום דמיחזי כריבית, ה"נ שימשו בספר מיחזי כריבית ואסור. והא דאמר בפ' השוכר את האומנין [פ"ב:] הכא במלוה צריך למשכון עסקינן קמפלגי מר סבר מצוה קא עביד ומר סבר לאו מצוה קא עביד מיירי במשתמש מלוה במשכון בנכייתא, וגבי ספר נמי אם התנה להשתמש בנכייתא שרי. כן דין שלו אם קנה לוי בית אחד ונכנס בו והשכיר אותו בית שהיה מושכר שאסור למלוה להשתמש בו ואם נשתמש דינו כדין של ספר דתנן מצא כסות מנערה ותניא [ל'.] כדרך שאמרו באבידה כך אמרו בפיקדון וכבר פירשנו דמשכון כפיקדון.
<h2>דף סו.</h2>
ראובן שטענו לשמעון ספר מכרתי לך והתנית עמי להחזירו לי כשיהיו לי מעות ועתה קבל מעותיך ותחזיר לי הספר, ושמעון משיבו מכירה גמורה מכרתו לי ולאחר המכירה אמרתי לך כשיהיו לך מעות אחזירנו לך ולא קניתי לך בקניין ופטומי מילי בעלמא אמרתי להניח דעתך. דין זה פסוק מדתניא מכר לו בית מכר לו שדה ואמר לו לכשיהיו לך מעות אחזירם לך מותר, ואמר מאי שנא רישא ומ"ש סיפא ומתרץ רבא סיפא נעשה כמאן דא"ל מדעתיה, כלומר רישא שמתנה המוכר קודם קייום המכירה לא גמר ואקני אלא על דעתו ואינה מכירה גמורה והוי כי הלוואה ואסור ללוקח לאכול הפירות סיפא דהוי התנאי אחרי קייום המכירה אפי' אמר המוכר כשיהיו לי מעות תחזירם לי נעשה כמו שאומר (ללוקח) [הלוקח] מדעתו כשיהיו לך מעות אחזירם לך דכי היכי דאם אמר לוקח ל"ה תנאי אלא פטומי מילי הכי נמי כי אמר מוכר אחרי קייום המכירה אינו כלום ומותר הלוקח לאכול הפירות שהתנאי אינו כלום והמכירה קיימת, ואפי' הקנה הלוקח בקניין גמור לקיים התנאי שאחרי המכירה מותר הוא לאכול הפירות שהתנאי אינו כלום והקרקע כשיהיו לו מעות הוי כאילו מוכר לו וכל זמן שלא החזירם לו היא שלו ואוכלה בהיתר. גבי ראובן ושמעון נמי אם יש עדים כדברי שמעון שאחרי המכירה היה התנאי אין בטענת ראובן ממש כיון דלא קני ממנו דזה הכלל כל מקום שצריך קניין ולא קיבל עליו התנאי בקניין אלא במילי בעלמא לא קני דאמרי' אילו הוה א"ל הקנה לי בקניין הוה הדר ביה ול"ה מקני הילכך כי לא אקני פטומי מילי בעלמא נינהו, ואם אין עדים ביניהם וראובן טוען קודם קייום המכירה התניתי וע"מ כן מכרתי ושמעון טוען אחרי קייום המכירה היתנת ישבע שמעון שבועת היסת. והא דההוא גברא דזבין ארעא לחבריה שלא באחריות חזייה דהוה עציב א"ל אמאי עציבת אי מגבו לה מינך מגבינן ליה שופרא שופרא אמר אמימר פטומי מילי בעלמא, בשלא קני ממנו מיירי אבל אם קנו מיניה הא שיעבד נפשיה כדאמרי [ס"ז:] באתרא דלא מסלקי ואמר מסתלקנא צריך למיקניא מיניה ואי לא פטומי מילי הוא.
כללא דאסמכתא אי תלייא במעכשיו קניא, כדתנן הילווהו על שדהו ואמר לו אם [אי] אתה נותן מכאן ועד ג' שנים [הרי הוא שלי] הרי הוא שלו, ואי לית בה מעכשיו לא קניא כרבא דאמר [ס"ו:] כל דאי דלית בה מעכשיו לא קנייא. וכן נמי אם הוא דבר שיש בידו (על) [של] בעל הדבר לעשותן ואחר בא ואמר תן לי ואני אעשה ואם לא אעשה אשלם לך לאו אסמכתא היא כדתנן [ע"ג:] אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא חייב, אבל בדבר שאין בידו של בעל הדבר לקיים ולעשות ובא אחר ומבטיחן לעשות בלשון אם הוי אסמכתא, כדתנן [שם] (אם אוביר ולא אעביד) [האי מאן דיהיב זוזי לחבריה] למיזבן ליה חמרא בשעת הזול שהיה הוא הולך לשם ואזל ולא זבן ליה משלם ליה כדקאזיל אפרוותא (דבי לשפט) [דזולשפט] וכגון שאמר השליח אם לא אקנה אשלם לך (כי) [כ]דקאזיל (ל)התם. ורב אשי [אמר] אסמכתא היא ולא משלם ואמרי' לרב אשי מ"ש מאם אוביר כו' ומשני התם בידו הכא לאו בידו, ופירוש הנראה לי התם בעל השדה היה [יכול] לזרוע שדהו וזה שקיבלה הפסידו שלא זרעה הילכך משלם לו מה שהפסידו, הכא לאו בידו של בעל הדמים לקנות היין (למקום) [באותו מקום] בשעת הזול שלא היה הולך לשם נמצא שזה שהבטיחו לא הפסידו כלום הילכך לא משלם. ורבותיי פירשו בידו של מקבל לזורעה וכיון דבידו לזורעה גמר ושיעבד נפשיה כתנאו ול"ה אסמכתא, (הילכך) [הכא] לאו בידו דאסיק אדעתיה שמא לא ימצא לו לקנות ולא גמר ושיעבד נפשיה והויא אסמכתא, דכל מקום דגמר ושיעבד נפשיה ל"ה אסמכתא כגון גבי משחק בקוביא דכל אחד סבר להרויח ומניח על הספק שאינו יודע אם ינצח ואם יתנצח וגומר ומקני לחבריה אם נתנצח כדי שיקנה לו חבירו אם ינצח, אבל היכא דלא גמר ומקנה כגון גבי רב בר שבא דא"ל לרב כהנא [ס"ו:] אי לא פרענא לך ליום פלוני גבי מהאי חמרא אסמכתא היא דלא גמר ומקני היין דסבר היה שיבואו לו מעות ויפרע לו קודם הזמן, וכן גבי משליש את שטרו [קי"ז:] לא גמר ומקני להחזיר לו השטר למלוה כי סבור לפורעו קודם זמנו הילכך אסמכתא היא שסומך על לא דבר שיפרע קודם הזמן ולא גמר להחזיר לו השטר, וכן הנותן עירבון לחבירו [מ"ח:] ואמר אם אני חוזר בי עירבוני מחול לך הא לא גמר למחול העירבון אלא סמך על לא דבר כי סבור היה לגמור הקנייה הילכך הוי אסמכתא. וכי אמרי אסמכתא דבידו לעשות קנייא היינו היכא דלא גזים שאינו מתנה לשלם אלא כמה שהפסיד, אבל אי גזים שמתנה לשלם יותר ממה שהפסיד לא קנייא כדאמרי' [ק"ד:] ההוא גברא (דזבין) [דקבל] ארעא מחבריה אמר אי מובירנא לך יהיבנא לך אלף זוזי ואמר רבא אסמכתא היא ולא קנייא דלא גמר ומקני דסמך אדעתא דלא יוביריה, מיהו מה דמפסיד משלם. והא דאמרי' בנדרים [כ"ז:] הילכתא אסמכתא קנייא (דלא גמר ואקני) [והוא דלא אניס] והוא דקני מיניה בב"ד חשוב, פירש גאון זצ"ל דלענין ההוא גברא דאתפיס זכוותיה לבי דינא איתאמרא הילכתא בלחוד לא בכל אסמכתא דעלמא ושאני האי דהא אתפיס זכוותיה לבי דינא, (אלא) [אבל] אי הוה זכוותא בידיה אע"ג דקני מיניה בב"ד חשוב לא הוו בטלין. ואי כתוב בשטר דהוא אסמכתא כגון שכתב בו אם אע"ג דכתב ביה דלא כאסמכתא שטרא בטילא הוא, דדמיא להא דת"ר לעניין גט [גיטין ל"ב.] בטל הוא אי איפשי בו דבריו קיימין פסול הוא אינו גט לא אמר כלום, והשתא ומה לעניין איסור אמרי' לא אמר כלום לעניין ממון לא כ"ש. ורבינו האי גאון זצ"ל אמר הא דאמרי' בנדרים אסמכתא קנייא והוא דלא אניס בכלל דברי ר' יוסי הן. וכל דבריו בזה הדין בטלו. והאי דאמר ליה רב בר שבא לרב כהנא אי לא פרענא לך ליום פלוני גבי מההוא חמרא ואמרי' כל דאי לא קני היינו משום דלא אמר מעכשיו אבל א"ל קני מעכשיו בהאי חמרא שיעור מעותיך אם לא אפרע לך ביום פלוני קני כדפרישית לעיל.
<h2>דף סו:</h2>
וישראל שהיה חייב לחבירו ונתן לו משכון וא"ל אם לא אפרע לך עד יום פלוני תקח בריבית על משכוני וכשהגיע הזמן לוה עליו בריבית, דינא עבד ושליחותיה עבד וילך ויפדה משכונו מן הגוי ואין יכול לומר אסמכתא היה שאמרתי אלא שליחותיה עבד.
אמר רב נחמן השתא דאמרי אסמכתא לא קנייא הדרא ארעא והדרי פירי, למימרא דסבר ר"נ מחילה בטעות ל"ה מחילה והא איתמר המוכר פירות דקל ואמר ר"נ ומודינא דאי שמיט ואכיל לא מפקינן מיניה אלמא מחילה בטעות הויא מחילה, ומתרץ התם זביני הכא הלוואה. שמעינן מהכא דגבי זביני אית ליה לר"נ מחילה בטעות הויא מחילה אבל בהלוואה ל"ה מחילה, [ו]דכוותיה קיימא לן, עבד רבינא עובדא [ס"ז.] דחשיב ואפיק פירי, דכיון דלא גמיר אקני הוו להו זוזי כהלוואה ופירות בריבית ול"ה מחילה וקיימ"ל כרבינא, וכרב אשי קיימ"ל דלא אכיל בנכייתא ולא בקיצותא, אבל במשכנתא דסורא דשכירות הוא ולא הלוואה אכיל ובעניין אחר אסור.
<h2>דף סז.</h2>
והלכה כר' אלעזר דאמר [ס"א:] ריבית קצוצה יוצאה בדיינין. ומהו ריבית קצוצה לוה סלע בה' דינרין וסאתים בשלש, ואפי' מלוה ורבית הבאה ע"י מכירה כגון אסמכתא דלא קניא והויא מלוה והפירות שאכל ריבית יוצאין בדיינין, וכגון את ונוולא אחי(ך לעניך) דריבית ע"י מכירה הוה, ועבד רבינא עובדא ואפיק פירי שאכל הלוקח דלאו מכירה הוה והיו הפירות ריבית ואע"פ שלא קצץ הוי כאילו קצץ כיון דאכיל פירות בכל שהוא וכל כיוצא באילו הוי ריבית קצוצה ויוצאה בדיינין. אבל כל שאר מכירות והלוואות דפרק איזהו נשך אבק ריבית אין יוצא בדיינין. והקונה דבר אחד בזול מפני הקדמת מעות אם הוא ברור שאינו פוחת כגון קונה זקוק של כסף (בי' אוקמ') [ביוד אוקיות] בהמתנת [המעות] ושער הזקוק הוא ליטרא הוי ריבית קצוצה ויוצאה בדיינין, אבל קונה דבר שפעמים פוחת הוי אבק ריבית כגון קונה חמרא דפרדיסא בזול בשביל הקדמת [מעות] דרב אסר [ע"ג.] דהוי אגר נטר והוא אבק ריבית והילכתא כרב באיסורא, וכל כיוצא בזה הוא אבק ריבית ואין יוצא בדיינין.
<h2>דף סח.</h2>
ראובן שטען לשמעון שלחתי זקוק על ידך לקילוניא לקנות לי עורות כבשים וקנית בכספי ולקחת הריוח לעצמך ושמעון משיבו וודאי קניתי בכספך ולא לך קניתי כי אם לעצמי וכספך אשלם לך או טוען לא קניתי בכספך כלום והעדים מעידים שקנה. דין זה פסוק בתוספתא [סוף פ"ד] הנותן מעות לחבירו ליקח בהן פירות ובאחרונה אמר לא קניתי אין לו עליו אלא תערומות ואם יש עדים שקנה מוציאין ממנו בע"כ. ובירושלמי המבטל כיסו של חבירו אין לו עליו אלא תערומות ואם ידוע שקנה נותן לו בע"כ. המבטל שדה של חבירו חייב לשפות לו. המבטל ספינת חבירו עלה בתיקו, ותיקו דממונא קיי"ל דלקולא וחולקין וי"א פטור.
<h2>דף סט.</h2>
אמר רב מותר שליש בשכרך הרי זה מותר, ואפי' לא ימצא מותר וכדמתרץ כגון דאית ליה בהמה לדידיה דאמרי אינשי גביל לתורא גביל לתורי. ש"מ דהיכא דאית ליה למקבל עיסקא אחריתי דידיה דשקיל וטרי בה אע"ג דלא שקיל שכר טירחו ממרי עיסקא שרי דאגב דטרח בדידיה [טרח בדמרי], ורבית איסורא הוא וקיימ"ל כרב באיסורי, מיכאן למקבלי כסף (ב)[ל]סחורה או ליתן בריבית דל"צ למישקל שכר טורחן דמתוך שסוחר בשלו או מלוה בשלו טרח נמי בהאי. ומדר' אלעזר נמי שמעינן דהיכא דטורח בשלו ל"צ למיתן שכר טירחו, דמכי נשתתף אריסיה בהדיה וטרח בשלו לא יהיב ליה ר"א שכר טירחו.
ראובן ושמעון קנו פרקמטיא בקולוניא בשותפות והוליכה שמעון למגנצא וראובן נשאר שם, כשבא שמעון למגנצא והוצרך לחלקו והלך וחלק בינו לבין עצמו ומכר חלקו ביוקר, וכשבא ראובן תובעו חלקו ואמר לא חלקת יפה, ומה שמכרת לי ולך מכרת, והנשאר לי ולך נשאר, ושמעון משיב יפה חלקתי וחלקי נמכר במזלי והנשאר אם הוזל במזלך הוזל, דין זה פסוק מיהא דאיסור ורב ספרא [ל"א:] עבדו עיסקא בהדי הדדי אזל רב ספרא פלג ניכסיהו בלא דעתיה דאיסור באפי בי תרי, אתו לקמיה דרב יוסף א"ל זיל אייתי תלתא דפלגת קמייהו או תרי מגו תלתא או תרי סהדי דפלגת באפי בי תלתא כולי, דבעינן חלוקה בפני ב"ד שהם ג' ואפי' הדיוטות אבל בפני ב' ל"ה חלוקה וכ"ש בינו לבין עצמו, הילכך הוי כאילו לא נחלק ומה שמכר לשניהם מכר והנשאר לשניהם נשאר. אבל אם מכר שמעון את חלקו בזול מפני שהיה צריך למעות וחלק הנשאר לראובן הוקר, נראה לי של ראובן הוקר ושמעון הוא דאפסיד אנפשיה ושלא כדין עשה שחלק ומכר שאם היה ראובן שם היה יכול לעכב שלא יחלוק, [ו]כך אמר רבא [ק"ה.] הני בי תרי דעבדי עיסקא בהדדי ורווח שניתייקרה הסחורה ואמר חד לחבריה תא ניפלוג כלומר נמכר עתה ונחלוק ואמר ליה נרווח טפי כלומר נמתין עד שיתייקר יותר דינא היא דמעכבו ולא יחלוק, וכיון דמצי מעכב ראובן שלא למכור שמעון שמכר שלא כדין לעצמו הפסיד. ואם טוענו ראובן חלק שמכרת היה יפה משלי ולא חלקת בשוה כי אם חלקת בשוה הייתי מרויח עתה יותר, יש לו לישבע שחלק בשוה או להביא עדים. אבל שותפות של כל דבר שהוא שוה ואין אחד יפה מחבירו או זוזי שהם שוים שכולם טובים לצאת בהוצאה או כולם שקולים חולק שותף בלא דעת חבירו בלא ב"ד, כדאמרינן [ס"ט.] הנהו תרתי כותאי עבוד עיסקא בהדדי אזל חד מינייהו פלג זוזי בלא דעתא דחבריה אתא לקמא דרב פפא א"ל מה נפקא לך מינה הכי אמר רב נחמן זוזי כמאן דפליגי דמו, לשנה זבנו חמרא בהדדי קם אידך פלג בלא דעתא דחבריה אתא לקמיה דרב פפא א"ל מאן פלג לך א"ל קא חזינא דכל בתר דידי קאתי מר א"ל ר"פ כי הא ודאי צריך לאודועי דזוזי (משקל) [מי שקל] טבי ושבק חסירי א"ל לא, אמר ליה חמרא כולי עלמא ידעי איכא דבסים ואיכא דלא בסים ושמא לא חלקת בשוה ולא היה לך לחלוק אלא בפניו או בפני ג' ב"ד.
<h2>דף סט:</h2>
לא אסרה תורה אלא ריבית הבאה מלוה למלוה כדכתב לא תשיך לאחיך לא תחסר ממונך לתת ריבית לאחיך, הילכך כל היכי שבאין מעות מלוה למלוה בין שהוא נותנו לו מידו לידו בין הוא עצמו בין ע"י שליח, אבל אם לוה נותן מעות לאוהבו של מלוה כדי שיפייסנו שילוה לו שרי דשכר אמירה הוא, ואם אחר נמי שאינו מלוה נותן למלוה ממעותיו כדי שילוה דזה שרי שהרי אילו מעות לא באו מלוה למלוה דלאו דידיה אינון.
ראובן טענו לשמעון השכרתי לך סוס בואו פשיטים לשבוע ואם ימות אצלך לתת לי זקוק ועשית בו מלאכה ו' שבועות ומת ועתה תן לי זקוק, דין זה פסוק מיהא דתניא השם פרה לחבירו וא"ל הרי פרתך עשוייה עלי בל' דינרים ואני מעלה לך סלע בחדש מותר, לפי שלא עשאה דמים אלא [לאחר] מיתה כלומר אין אבידה נגמרת אלא לאחר שתמות וכל זמן שהיא בחיים חוזרת לבעליה הילכך אין הדמים עליו הלוואה ושכר גמור הוא ולא ריבית, הילכך שמעון חייב ליתן לראובן גם שכר גם קרן.
<h2>דף ע.</h2>
ובמעות של יתומים קיי"ל [ב"מ ע.] כרב אשי דהוא בתרא ויהבינן להו לכולהו לגברא דמשפו נכסיה ומהימן וציית לדינא ולא קביל עליה שמתא דרבנן כלומר דלא חזר בו במשאו ובמתנו במעות לקבל מי שפרע ולא סריב על מצות ב"ד ושמתא דהיינו שמתא דרבנן, אבל נתחייב שבועה בב"ד ונשבע לא אמור רבנן שלא יתנו לו אלא ודאי נותנין. ואע"פ שאסור להלות מעות יתומים בריבית, מותר ליתנן קרוב לשכר שיחלוק השכר בין המקבל והיתומים ורחוק להפסד ליתומים שכל ההפסד על המקבל, והכי איתה בשקלים דירושלמי [פ"ד ה"ב] בר אדא איתפקד גביה מודלא דיתמי ועבד בו אגרא ביניה ובין יתמי והפסידה עליה לחודיה. ונ"ל כיון דדינא הכי, מקבל מעות דיתמי שטוען קבלתי למחצית שכר ולמחצית הפסד אין בדבריו כלום אלא בראייה.
<h2>דף ע:</h2>
ראובן שהיה לו סחורה ושמה לשמעון בי' זקוקים לשנה לתת לו וכל הריוח שיעלה באותה סחורה ובדמים שיחלקו בשוה ואם יוזיל או יאבד יתן לו שמעון י' זקוקים. דבר זה אסור ממתני' דתנן אין מקבלין (ניכסי) צאן ברזל מישראל מפני שהוא ריבית, ומהו צאן ברזל שיקבל כ' צאן בכ' דינרים עד שנתיים ושלש וכל הוולדות והצמר והחלב יהיו חולקין ואם ימותו הצאן על המקבל אחריות, דהכי תניא בתוספתא [פ"ה] איזהו צאן ברזל א"ל הרי הן עשויות עליך למחצה ולשליש ולרביע במנה של זהב אסור. ואם הנותן מקבלן עליו אע"פ שלא קיבל עליו אבידה או מיתה שרי, כדאמר (אמר) אביי [ס"ד.] שרי ליה לאינש למימר לחבריה הילך ארבעין זוזא אחביתא דחמרא אי תקפה ברשותך אי יקרא או זילא ברשותי ומסקנא כיון דקביל עליה זילא קרוב לזה ולזה הוא.
לא נצרכה אפי' ריבית דגוי, ומתיבנן עלה לוין מהן ומלוין אותן בריבית ומתרץ לא נצרכה אלא בכדי חייו. מהכא שמעינן דבזמן הזה שאין לישראל שדות וכרמים לחיות מהן מה שמלוין לגוים כדי חייהם הוא ומותר אפי' לרב הונא. ומקבלין רבית מגר תושב כדתניא מלוין אותן ברבית וכן גר תושב, אבל גר צדק לא דהוא ישראל גמור, וכן מישראל משומד אסור דכתיב [יהושע ז'] חטא ישראל אע"פ שחטא ישראל הוא, וכן אסור למכור לו טריפה משום לפני עור ל"ת מכשול.
<h2>דף עא:</h2>
ואסור לישראל להתערב לגוי בשביל חבירו על הריבית, כדאמר כיון דדיניה דגוי בתר ערבא אזיל הוא ניהו הערב (ה"ל) [הלוה] מן הגוי (למלוה) [והלוה] לישראל חבירו ואפי' יהיב הלוה לגוי את הריבית הוי כאלו פורע חובו של ישראל שהלוהו בו והרי הוא קא שקיל רבית מחבריה. אבל אם קבל עליו הגוי שלא יתבע הערב תחילה שרי דהא הישראל הלוה מן הגוי והערב אינו לא לוה ומלוה, הילכך אם ישראל הלוה לא יתן הרבית לגוי וישראל הערב פרעו לגוי שרי ליה לישראל הערב למישקל מישראל הלוה את הרבית שפרע בשבילו. וכן אם ישראל נתערב לישראל אחר בשביל גוי מערופו על הרבית ואמר הגוי בשעת הלוואה הריני מקבל לדון בדיני ישראל שתתבע ממני חובך תחילה הו"ל הגוי לוה וישראל המלוה והערב ערב ואם לא יתן הגוי רבית מותר לישראל המלוה ליקח הרבית מן ישראל הערב דהא לאו לוה הוא ולא אסרה תורה אלא רבית הבאה מיד לוה למלוה, ואם לא קיבל הגוי לדון בדיני ישראל להיות דינו עם המלוה אלא עם הערב הוי כאלו הערב לוה מישראל חבירו ומלוה לגוי ואם לא יתן הגוי הרבית אסור לקבלו מן ישראל הערב, ואפי' נאמר שישראל הערב שלוחו של ישראל המלוה הוא להלות לו מעותיו לגוי דלא הוי לוה לגוי, אין לו לישראל המלוה על ישראל הערב כלום אם לא יתן הגוי דהא שליחותיה דישראל חבריה עבד. ואם שגג ישראל הערב ונתערב (לישר') [לגוי] בשביל ישראל חבירו בלא קבלת הגוי לדון בדיני ישראל מותר לישראל הלוה ליתן לגוי הרבית, ולא אמרי' כיון דהערב חייב ליתנו כי יהיב ליה לגוי הוי כאלו יהיב לישראל הערב.
וראובן שלוה מעות מן הגוי ברבית וביקש להחזירם לו וא"ל שמעון תנם לי ואני אתן לגוי הריבית שהיית אתה נותן אסור, אא"כ נטל הגוי מעותיו מראובן ונתנו לשמעון, אבל אם אמר הגוי לראובן תן לשמעון אסור ליתן לו דאין ישראל נעשה שליח לגוי והוי כאלו ראובן מלוה לו לשמעון. וכן גוי שלוה מעות מישראל וביקש להחזירם לישראל ואמר לו ישראל אחר תנם לי ואני מעלה לך רבית שאתה נותן לישראל מותר אם לא העמידו אצל ישראל, ואם העמידו אסור ואע"פ שלא נטל ישראל בעל המעות מעותיו מן הגוי ונתנן לישראל כיון שהעמידו אצלו וא"ל הריני נותן מעותיך לישראל זה אע"פ שאין גוי נעשה שליח לישראל הכא משום חומרא דרבית הוי שלוחו והוי כאלו ישראל עצמו מלוה לישראל חבירו כי שלוחו של אדם כמותו וכי יהיב ליה רבית הוי רבית הבא מיד לוה למלוה ואסור. וכיון דאמרי' לחומרא דגוי נעשה שליח לישראל, ישראל שנתן משכונו לגוי ללות לו עליו בריבית והלך ולוה מישראל אסור ליתן לו הרבית אפי' ע"י הגוי דהא כמותו הוי והוי כאלו לוה מישראל. אבל ישראל שלוה מגוי ברבית או שהיה חייב לגוי ונתן לו משכונו בשביל חובו ועמד הגוי והשכין אצל ישראל ברבית ואח"כ הראה את בעל המשכון (על המלוה) [למלוה] מותר המלוה ליקח מישראל הרבית שקצץ עמו הגוי דהא הגוי לא היה משולח אלא מעצמו לוה הגוי ואין כאן משום רבית הבאה למלוה מלוה דזה ישראל לא לוה, אבל אם א"ל ישראל בע"ח צא והלוה חובך על (משכונו) [משכוני] הוי שלוחו ואסור. וכן אם הלוה משכונו ישראל לגוי ללות עליו ברבית לצורך הגוי עצמו ולא פדאו הגוי ובא ישראל בעל המשכון לפדות משכונו שהלוה לגוי מותר המלוה לקבל הריבית דהא הוא לא לוה ואין כאן ריבית הבאה מלוה למלוה. ואם ישראל בא במשכונו אצל חבירו וא"ל של גוי הוא תלוה לי עליו בריבית, וכשבא לפדותו אומר שלי הוא ולעצמי לויתי לאו כל כמיניה להחזיק את עצמו כרשע שלוה בריבית ומותר למלוה ליקח הריבית, ואם יש עדים שהמשכון שלו אעפ"כ י"ל שהלוה משכונו לגוי ולוה עליו ולצורך הגוי אלא ישבע שלא הלוהו לגוי ולא לוה לצורך הגוי אלא לעצמו לוה ויקבל משכונו בלא רבית, ומיהו חייב מלקות הוא שהרי נשבע שלוה ברבית, ואם יאמר אני מזומן ליתן ולא לישבע אך תמצאו לי היתר, מלמדין אותו שיתן לו חפץ או כלי במתנה כדאמרי' [ע"ה.] ת"ח מותרין להלות זא"ז בריבית וטעמא משום דלשם מתנה יהבי ולא לשם רבית, או יבקש מאוהבו א' ליתן בשבילו דלא אסרה תורה אלא רבית הבאה מלוה למלוה, ואין בו משום הערמת ריבית דה"ד הערמת רבית כדתניא [ס"ב:] יש דברים שאינן רבית ואסורין מפני הערמת רבית כיצד ישראל שאומר לחבירו הלוה לי מנה וא"ל מנה אין לי חיטין במנה יש לי וחזר ולקחן ממנו בכ"ד (דינרין) [סלע]. ואם בא ישראל במשכון של גוי אצל ישראל חבירו ולוה לצורך הגוי ברבית מותר למלוה לקבל הרבית הימנו, דנהי דשלוחו של גוי אינו דאין שליחות לגוי מיהו שליח של ישראל המלוה [הוא] להלות מעותיו לגוי ולקבל הרבית מן הגוי ולהביאו לו, וכיון דשליחו של מלוה הוא אם הגוי אנס הוא דלא יהיב רבית אין ישראל השליח חייב ליתן למלוה כלום דהא שלוחו הוא. וכי אמרי' דהוי שלוחו של ישראל המלוה, היינו כשמלוה לגוי באותו קוצץ שקוצץ עמו ישראל המלוה, אבל קצץ עם המלוה הליטרא בב' פשיטין והלוה הוא לגוי בד' הוי כאלו השליח מלוה מישראל ולוה לגוי אסור דהכי תניא בתוספתא [פ"ה] אין ישראל רשאי ללות בשקל ולהלות בסלע ופי' ללות בשקל מישראל חבירו ולהלות לגוי בסלע דהוי כאלו הוא לוה ול"ה שליח, ואפי' יתן הגוי הרבית לישראל השליח אסור השליח ליתנו למלוה, ומאי תקנתיה יעמוד הגוי אצל המלוה ויקבל המלוה מן הגוי את כל הרבית ויחזיר (להביא) [להשליח] מה שקיבל יותר ואין איסור בדבר דלא אסרה תורה אלא ריבית הבאה מלוה למלוה. ואעפ"י דגוי נעשה שליח לישראל לחומרא, אם לוה הגוי בשקל מישראל והלוה לישראל אחר בסלע מותר דכיון דלא מלוה ליה הגוי לישראל כמו שלוה מישראל לאו שלוחיה דישראל הוא אפי' לחומרא. (אבל) ראובן שאמר לשמעון הלוה לי מעות מגוי פלוני הלך שמעון ולוה מן הגוי לצורך ראובן מותר שמעון ליקח הרבית מן ראובן וליתן לגוי, לפי ששמעון שלוחו של ראובן הוא וכי שקל הלוואה בשליחות ראובן שקל וכי יהיב רבית בשליחות ראובן יהיב וישראל הוי שליח לישראל חבריה ושליח הוא שמעון ולא לוה ומלוה ואף לא ערב וראובן המשלח הוא הלוה. וכן גוי שאמר לראובן הלוה לי מעות על משכוני והלך ראובן אצל שמעון ולוה ממנו מעות לצורך הגוי על משכונו של גוי מותר שמעון ליקח הרבית מראובן שהוא סרסור ביניהם, דנהי דאין ראובן שלוחו של גוי שלוחו של שמעון מיהא הוי להלוות מעותיו של שמעון לגוי ואינו לא לוה ולא מלוה אלא שליח של שמעון הוא לקבל הרבית מן הגוי ולתת לו. ואפי' אם פדאו ראובן לאותו משכון מיד שמעון במעות עצמו ונתן לו רבית אין איסור רבית בדבר שלא אסרה תורה אלא רבית הבאה מלוה למלוה ושמעון לאו לוה הוא אלא שליח ושמעון קנה המשכון של גוי במעות שהלוה עליו והוי כאילו מוכרו עתה לראובן בדמים שהוא נותן לו, אבל שלא כהוגן ומנהג רמאות עשה ראובן שפדה המשכון מיד שמעון במעותיו שמתחילה ע"מ כן הלוה שמעון שיהא בידו המשכון עד שיפדנו הגוי.
מעות של ישראל שהן אצל גוי באחריות הגוי מותר ישראל אחר ללות מהן ברבית דהרי הן של גוי, ומעות של גוי שהן באחריות של ישראל הרי הן כשל ישראל ואסור להלותן לישראל בריבית. וישראל שנעשה אפיטרופא לגוי מותר להלות מעות הגוי לישראל בריבית דכיון דאין ישראל נעשה שליח לגוי הוי כאילו זה ישראל לוה מן הגוי עצמו, וגוי שנעשה אפיטרופא לישראל אסור ליקח ממנו בריבית דכיון דגוי ל"ה שלוחיה דישראל הרי הוא כאילו לוה ישראל מישראל. וישראל שחייב ריבית לישראל חבריה ואירע שגם הוא חייב לו ריבית אומר לו צא שלי בשלך, ואם באו לחשבון שאומר לו ריבית שלי עולה יותר משלך ותן לי, המותר אסור.
<h2>דף עג:</h2>
גוי שמשכן משכון (לשמעון) [לראובן] בריבית ואח"כ מכרו הגוי לשמעון ולאחר זמן בא שמעון לפדות משכונו מיד ראובן מותר ראובן ליקח הריבית מיד שמעון לאחר שקנאו שמעון שהרי שמעון לא לוה מראובן כלום ולא אסרה תורה אלא רבית הבאה מלוה למלוה, כדאמרי' מרי בר רחל מישכן ליה ההוא ביתא הדר זבניה לרבא וכו' עד א"ל אי הוה ידענא דהוה ממושכן למר ל"ה זביננא ליה השתא בדיניהם עבידנא לך דכמה דלא סלקי בזוזי לא שקלי אגר ביתא אנא נמי לא שקלי מינך אגר ביתא עד דאסלק לך בזוזי שאפרע לך מעותיך, ול"ה כהלוהו ודר בחצירו משום דלא הלווהו כלל הילכך שרי.
כללא דאסמכתא אי תלייא במעכשיו קניא, כדתנן הילווהו על שדהו ואמר לו אם [אי] אתה נותן מכאן ועד ג' שנים [הרי הוא שלי] הרי הוא שלו, ואי לית בה מעכשיו לא קניא כרבא דאמר [ס"ו:] כל דאי דלית בה מעכשיו לא קנייא. וכן נמי אם הוא דבר שיש בידו (על) [של] בעל הדבר לעשותן ואחר בא ואמר תן לי ואני אעשה ואם לא אעשה אשלם לך לאו אסמכתא היא כדתנן [ע"ג:] אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא חייב, אבל בדבר שאין בידו של בעל הדבר לקיים ולעשות ובא אחר ומבטיחן לעשות בלשון אם הוי אסמכתא, כדתנן [שם] (אם אוביר ולא אעביד) [האי מאן דיהיב זוזי לחבריה] למיזבן ליה חמרא בשעת הזול שהיה הוא הולך לשם ואזל ולא זבן ליה משלם ליה כדקאזיל אפרוותא (דבי לשפט) [דזולשפט] וכגון שאמר השליח אם לא אקנה אשלם לך (כי) [כ]דקאזיל (ל)התם. ורב אשי [אמר] אסמכתא היא ולא משלם ואמרי' לרב אשי מ"ש מאם אוביר כו' ומשני התם בידו הכא לאו בידו, ופירוש הנראה לי התם בעל השדה היה [יכול] לזרוע שדהו וזה שקיבלה הפסידו שלא זרעה הילכך משלם לו מה שהפסידו, הכא לאו בידו של בעל הדמים לקנות היין (למקום) [באותו מקום] בשעת הזול שלא היה הולך לשם נמצא שזה שהבטיחו לא הפסידו כלום הילכך לא משלם. ורבותיי פירשו בידו של מקבל לזורעה וכיון דבידו לזורעה גמר ושיעבד נפשיה כתנאו ול"ה אסמכתא, (הילכך) [הכא] לאו בידו דאסיק אדעתיה שמא לא ימצא לו לקנות ולא גמר ושיעבד נפשיה והויא אסמכתא, דכל מקום דגמר ושיעבד נפשיה ל"ה אסמכתא כגון גבי משחק בקוביא דכל אחד סבר להרויח ומניח על הספק שאינו יודע אם ינצח ואם יתנצח וגומר ומקני לחבריה אם נתנצח כדי שיקנה לו חבירו אם ינצח, אבל היכא דלא גמר ומקנה כגון גבי רב בר שבא דא"ל לרב כהנא [ס"ו:] אי לא פרענא לך ליום פלוני גבי מהאי חמרא אסמכתא היא דלא גמר ומקני היין דסבר היה שיבואו לו מעות ויפרע לו קודם הזמן, וכן גבי משליש את שטרו [קי"ז:] לא גמר ומקני להחזיר לו השטר למלוה כי סבור לפורעו קודם זמנו הילכך אסמכתא היא שסומך על לא דבר שיפרע קודם הזמן ולא גמר להחזיר לו השטר, וכן הנותן עירבון לחבירו [מ"ח:] ואמר אם אני חוזר בי עירבוני מחול לך הא לא גמר למחול העירבון אלא סמך על לא דבר כי סבור היה לגמור הקנייה הילכך הוי אסמכתא. וכי אמרי אסמכתא דבידו לעשות קנייא היינו היכא דלא גזים שאינו מתנה לשלם אלא כמה שהפסיד, אבל אי גזים שמתנה לשלם יותר ממה שהפסיד לא קנייא כדאמרי' [ק"ד:] ההוא גברא (דזבין) [דקבל] ארעא מחבריה אמר אי מובירנא לך יהיבנא לך אלף זוזי ואמר רבא אסמכתא היא ולא קנייא דלא גמר ומקני דסמך אדעתא דלא יוביריה, מיהו מה דמפסיד משלם. והא דאמרי' בנדרים [כ"ז:] הילכתא אסמכתא קנייא (דלא גמר ואקני) [והוא דלא אניס] והוא דקני מיניה בב"ד חשוב, פירש גאון זצ"ל דלענין ההוא גברא דאתפיס זכוותיה לבי דינא איתאמרא הילכתא בלחוד לא בכל אסמכתא דעלמא ושאני האי דהא אתפיס זכוותיה לבי דינא, (אלא) [אבל] אי הוה זכוותא בידיה אע"ג דקני מיניה בב"ד חשוב לא הוו בטלין. ואי כתוב בשטר דהוא אסמכתא כגון שכתב בו אם אע"ג דכתב ביה דלא כאסמכתא שטרא בטילא הוא, דדמיא להא דת"ר לעניין גט [גיטין ל"ב.] בטל הוא אי איפשי בו דבריו קיימין פסול הוא אינו גט לא אמר כלום, והשתא ומה לעניין איסור אמרי' לא אמר כלום לעניין ממון לא כ"ש. ורבינו האי גאון זצ"ל אמר הא דאמרי' בנדרים אסמכתא קנייא והוא דלא אניס בכלל דברי ר' יוסי הן. וכל דבריו בזה הדין בטלו. והאי דאמר ליה רב בר שבא לרב כהנא אי לא פרענא לך ליום פלוני גבי מההוא חמרא ואמרי' כל דאי לא קני היינו משום דלא אמר מעכשיו אבל א"ל קני מעכשיו בהאי חמרא שיעור מעותיך אם לא אפרע לך ביום פלוני קני כדפרישית לעיל.
וישראל שהיה חייב לחבירו ונתן לו משכון וא"ל אם לא אפרע לך עד יום פלוני תקח בריבית על משכוני וכשהגיע הזמן לוה עליו בריבית, דינא עבד ושליחותיה עבד וילך ויפדה משכונו מן הגוי ואין יכול לומר אסמכתא היה שאמרתי אלא שליחותיה עבד.
<h2>דף עד.</h2>
ראובן שטען לשמעון מכרת לי סחורה פלוני ונתת לי המפתח שהסחורה מונחת בו וסגרתי החדר במפתח כדי לקנות הסחורה כמשפט הסוחרים שקונים בסגירת הסחורה, ושמעון משיבו במה קנית סחורתי לא במעות ולא במשיכה ואני רוצה לחזור בי. דין זה פסוק מיהא דאמר רב פפא משמיה דרבא האי סטומתא קניא ומסקנא ובאתרא דנהיגי דקנו ממש קני, ה"נ כיון דרגילו הסוחרים בכך לקנות בהסגר המפתח קנה ראובן. ותו דאם החדר של שמעון המוכר הוא הוי במסירת המפתח כאילו הקנה לו את החדר לקנות בו את הסחורה, שהרי בית נקנה במסירת מפתח דאמר ריב"ל [ב"ק נ"א:] המוכר בית לחבירו כיון שמסר לו מפתח קנה. וכדין חדר כן נמי אם הסגירה בתוך תיבה.
<h2>דף עז.</h2>
ראובן ששכר סופר או מלמד לשנה אם עד שלא התחילו במלאכה יכולין לחזור זה בזה, ואם משהתחילו במלאכה אם בעה"ב אין לו קלפים או ששולח בנו למקום אחר לחופה או לסחורה ושהה שם חודש או חדשים אין מנכה לו משכרו. אבל אם חלה הסופר או המלמד פסידא דידהו הוא ומנכה להו, וכן אם חלה התלמיד חולי דלא שכיח ביה פסידא דמלמד ומנכה לו דמזלו גרם ואם חולי שרגיל לחלות בו פסידא דבעה"ב, דדמי לפסק נהרא בפלגיה דיומא [ע"ז.] דאי לא רגיל פסידא דפועל הוא ואי רגיל פסידא דבע"ה הוא, ואם המלמד מבני העיר ומכיר בחליו של תלמיד שרגיל בכך פסידא דמלמד ומנכה ליה. ואם חוזר הסופר או המלמד ומורד בבעה"ב ואינו רוצה לגמור שנתו ידו על התחתונה, ואם יכול בעה"ב למצוא סופר או מלמד אחר במקומו בזה השכירות שהיה לו ליתן לאותו שמרד בו הרי טוב (ואם לאו) אם שכרו עדיין בידו הוא ישכיר עליו ויתן כל שכרו לאחר שישלם מלאכתו, ואם לאו יוסיף ויגמור מלאכתו ואם יבא משל המלמד או הסופר בידו יתפוס כמה שנתן.
<h2>דף עז:</h2>
והילכתא כר' יוחנן דאמר ערבון כנגד כולו הוא קונה, והוא אם נתן לו דבר הראוי לערבון כגון אם קנה בכסף ונתן לו מקצת מעות לערבון שלא יחזור שהם נמי ראויין לדמים, [אבל] אם נתן לו כלי או תכשיט לעירבון לא, דגרסינן בירושלמי א"ר אבהו בשם ר' יוחנן טבעת אין בו משום ערבון. ומנא תימרא דבערבון הראוי לדמים מיירי, דהא ר' יוחנן דאמר כנגד כולן כרשב"ג קאמר דאמר כנגד כולן הוא קונה ואיהו מיירי בעירבון הראוי לדמים כדקתני אבל מכר שדה לחבירו באלף זוז ונתן לו מהם חמש מאות זוז קנה, אלמא דבערבון הראוי לדמים קאמר. הילכך אם מכר ראובן קרקע לשמעון בכסף ופירש לו בשעת מכירה שדחוק הוא לכסף ונתן לו שמעון מקצת כסף לערבון וראובן עייל ונפיק אזוזי מפני דוחקו לא קנה שמעון אפילו החזיק בקרקע, כדאמר רבא [ע"ז:] האי מאן דזבין מידי לחבריה ועייל ונפיק אזוזי לא קנה אא"כ זקפן עליו במלוה את השאר, כדתניא בפ' השוכר את האומנין [שם] רשב"ג אומר מלמדין אותן שלא יחזרו בהן כיצד כותב לו אני פלוני בן פלוני מכרתי שדה לפלוני באלף זוז ונתן לי מהן מאתים זוז והריני נושה בו ח' מאות זוז קנה ומחזיר לו השאר אפי' לאחר כמה שנים. אבל לא פירש בשעת המכירה דוחקו וקיבל מקצת דמים לערבון, היינו לא עייל ונפיק אזוזי ול"צ זקיפה במלוה אבל בלא זקיפה קנה הכל, ורמינן בפ' השוכר את האומנין רשב"ג אדרשב"ג ומתרצינן הכי. והיכא דפירש דוחקו ואפי' לא פש אלא חד זוזא כזוזי דמי ולא קנה, ואם מכר מטלטלין ופירש דוחקו נמי בעת המכירה ועייל ונפיק אזוזי נמי לא קנה ואפי' לא פש אלא חד זוז כזוזי דמי כדאמרי' [שם] ההוא גברא דזבין ליה חמריה לחבריה ופש ליה חד זוזא וקא עייל ונפיק עליה (ומפקנא) [ומסקנא] זוזא כזוזי דמי ולא (קמו) [קנה]. אי הדר ביה מוכר אפילו מי שפרע ליכא דהא מפני דוחקו זבין ולא קא יהיב ליה דמיה אבל אם לא פירש דוחקו בעת המכירה וקבל מקצת דמים לערבון בזה אמר ר' יוחנן כנגד כולן הוא קונה ואם חוזר בו המוכר מקבל מי שפרע על כולן.
האי מאן דזבין מידי לחבריה בין מקרקעי בין מטלטלי והמוכר צריך למעות ומוכר מפני דוחקו ונתן לו הלוקח מקצת הדמים בתורת פירעון, אם נפיק ועייל המוכר לבית הלוקח אחר הדמים ודוחהו בלך ושוב אע"פ שהחזיק הלוקח בקרקע או משך המטלטלין לא קנה ויכול המוכר לחזור בו אם רוצה ואפי' פרע לו הכל עד זוז אחד ועייל ונפיק אחריו לא קנה כלום וחוזר. אבל אם נתן הלוקח למוכר מקצת הדמים בתורת עירבון שא"ל יהא משכון בידך שלא אחזור בי ועייל ונפיק אזוזי קנה המשכון כנגדו, ואם חוזר בו המוכר נותן ללוקח קרקע כנגד מעות משכונו מן העדית שבקרקע ואם ירצה הלוקח יקח מעות משכונו, ואם הלוקח חוזר יתן לו המוכר כשיעור מעות משכונו שבקרקע או יחזיר לו משכונו דיד החוזר על התחתונה. ואם אין המוכר דחוק למעות ולא עייל ונפיק אזוזי בין נתן המעות בתורת משכון בין נתן בתורת פירעון קנה הכל ואין אחד מהן יכול לחזור. ומוכר שדהו מפני רעתה אפי' עייל ונפיק אזוזי קנה.
והמוכר שדהו ואמר ללוקח בפני העדים מה שאני מוכר שדי מפני שאני רוצה לקנות חפץ פלוני או שדה פלוני וחזרו בהם מלמכור או[תה] שדה או מכר לאחר, המקח בטל ויחזיר הלוקח את מעותיו, כדאמר רבא [כתובות צ"ז.] זבין ולא איצטריכו ליה זוזי זביני לאו זביני.
<h2>דף פ:</h2>
ראובן שטען לשמעון השכרתיך לכתיבה ונתתי לך ספר להעתיק בו תחזירנו לי ושמעון משיבו נגנב ממני, דין זה פסוק מיהא ממתני' כל האומנין שומרי שכר חייבים בגניבה ואבידה ואם חתרו הגנבים בביתו פטור שהרי שומר (כנגד) [כדרך] השומרים ואנוס הוא. ואם א"ל שמעון לראובן טול ספרך והביא שכרי או שהקדים לו ראובן שכרו ל"ה שמעון ש"ש אלא ש"ח, כדתנן וכולן שאמרו טול את שלך והביא מעות ש"ח ונשבע שמעון שלא פשע ופטור.
<h2>דף פא.</h2>
ראובן קיבל סחורה משמעון להוליכה לקולניא ע"מ שאם לא ימכרנה שיחזירנה לו ולא מכרה ובחזירתו שללוה לסטין או שטבעה הספינה (הנה) [ו]שמעון תובעו הדמים, דין זה פסוק מההוא גברא דזבין ליה חמרא לחבריה א"ל קא ממטינא ליה בדוכתא פלן אי מיזדבנא מוטב אי לא מהדרנא ליה ניהלך אזל ולא איזדבן בהדי דקא הדר ואתי איתניס וחייביה ר"נ לשלומי ואיתביה רבא כו' ומסקנא חזירה דהאי הליכה היא מ"ט סברא הוא בחזירה אלו אשכח לזבוני מי לא מזבין הילכך לעולם חייב עד שיחזירנה לו. וכדין זה, דינו של מלוה מעות לחבירו וא"ל הלוה הילך מעותיך איני חפץ בהן יותר צרורין ומונחין הן ולא רצה מלוה לקבלם ונגנבו או אבדו חייב הלוה עד שיקבלם המלוה דסברא היא דאילו מיתרמי ליה ללוה עיסקא לזבוני בהו לריוח מי לא זבין בהו הילכך הוי עליהו ש"ש, אבל פקדון מכי אמר טול את שלך אינו שומרו כל שמירתו.
ראובן שאמר לשמעון תן לי מעיל שלך בזקוק כי אני רוצה אותו למערופא שלי ואשגרנו לו אם יישר בעיניו ויקבל אתן לך דמיו ואם לאו תקבל המעיל שלך ולא קיבלו השר ובחזירת השליח קפצו עליו ליסטין ולקחו המעיל ושמעון תובע דמיו, דין זה פסוק מדתניא הלוקח כלים מבית האומן לשגרן לבית חמיו א"ל אם מקבלין אותן אני אתן לך דמיהן כו' עד נאנסו בהליכה חייב ובחזירה פטור מפני שהוא כנושא שכר וש"ש פטור מאונסין.
<h2>דף פא:</h2>
ראובן טען לשמעון נתאכסנתי בביתך אני ואשתי והיו נישואין בעיר והיה לך בת בתולה ופיסת מן אשתי להשאיל לבתך עגילים של זהב להתקשט לנשואין והיו שוים ג' זקוקים ועשתה כן והלכה בהן לנישואין ובחזירתה השכיבה עצמה בבית החורף וישנה והשפחה גויה גנבה העגילים מאוזניה והלכה לה ואני תובע דמיהן ממך, ושמעון משיב ודאי כן הוא עשתה לי טובה ולקחה היא עגילים של בתי חילוף עגילים שלה ועדיין הם בידה ומה שיחייבוני בית דין אעשה, וראובן השיב והלא אין העגילים שלך שוים כי אם חצי זקוק. דין זה פסוק מיהא דהנהו בי תרי דהוו מסגו באורחא חדא אריכא וחד גוצא אריכא הוה רכיב חמרא ומכסי (חמרא) [סדינא] גוצא מיכסי סרבלא ומסגי בכרעיה כי מטו נהרא למיעבר אותביה לסרבלא על חמרא שקליה לסדינא ואיכסי שטפיה מיא לסדיניה אתא לקמיה דרבא חייביה א"ל רבנן לרבא שאלה בבעלים הוא ופטור איכסיף וכו' ותנן נמי השואל את הפרה ושאל בעליה עמה פטור שנאמר אם בעליו עמו לא ישלם, הילכך (כאומר) [שמעון] פטור שהרי שאלה בבעלי' היא שהחליפו עגיליה ואע"פ שפשעה שלא הניחתם בחדר במקום שמירה פטורה דפשיעה בבעלים, ובפ' השואל [צ"ה.] פליגי בה רב אחא ורבינא ורב אחא פוטר והלכתא כוותיה דהכי פסקינן בכל התורה כולה רב אחא לקולא ורבינא לחומרא והילכתא כרב אחא לקולא, וכיון שפטור (ראובן) [שמעון] מלשלם אותן עגילים חייב (שמעון) [ראובן] להחזיר לו אותם עגילים שלו.
ראובן שהיה עומד ברה"ר וא"ל שמעון שמור לי חפץ זה או בהמה זו וא"ל ראובן הנח לפני ונגנב, הוי שומר חנם וחייב בפשיעה ואם לא פשע נשבע ופטור. ואם אמר הנח לפניך אפי' פשע בה לא מחייב, וה"ה אם אמר הנח סתם, דתנן שמור לי וא"ל הנח לפני הוי שומר חנם וא"ר הונא הנח לפניך אינו לא ש"ח ולא ש"ש ואיבעיא להו סתמא שאמר הנח מאי ולא מיפשטא, וכל כה"ג לקולא עבדינן ופטור.
ראובן שטען לשמעון משכנתי לך משכון שוה ך' דינרים בי' דינרים ואבדת אותו בפשיעתך ושמעון משיבו לא כי אלא ניגנב או אבד שלא בפשיעה, דין זה פסוק ממתניתין דתנן [פ':] הלוהו על המשכון שומר שכר, וכיון דהוי שומר שכר חייב בגניבה ואבידה והרי הודה בכך וחייב לשלם לראובן י' דינרים. ואם טען שמעון לא היה שוה משכונך אלא י' דינרים כמה שהילויתיך, נשבע שבועת היסת ופטור וגם נשבע שאינה ברשותו. ואם הודה במקצת שאמר י"ב דינרים היה שוה, נשבע שאינה ברשותו ונשבע נמי שבועה דאורייתא שלא היה שוה אלא י"ב דינרים ונותן לו ב' דינרים. ואם טוען שמעון המלוה לראובן הלוה ל"ה המשכון שוה אלא ה' דינרים ותובעו עוד ה' דינרים שהילוה לו יותר משויו של משכון וראובן השיב המשכון היה כנגד החוב שוה, ישבע שמעון שאינה ברשותו וראובן נשבע שבועת היסת ונפטר. ואם הודה ראובן במקצת שטען המשכון ל"ה שוה כי אם ח' דינרים שהודה לו בב' דינרים, נשבע שמעון שאינה ברשותו וראובן ישבע ששוה ח' דינרים ויפרע לו ב' דינרים, כדתנן המלוה את חבירו על המשכון ואבד המשכון וטוען המלוה מנה הלויתיך עליו ושקל היה שוה ולוה משיב לא כי אלא סלע הילותני עליו ושקל הי' שוה פטור משבועה דאורייתא כי לא הודה במקצת הטענה אבל שבועת היסת נשבע, אבל הודה במקצת שאמר ג' דינרים היה שוה חייב שבועה דאורייתא ואוקמה רב אשי להא דשניהן נשבעין המלוה נשבע שאינה ברשותו והלוה נשבע שאינו שוה ג' דינרים והמלוה נשבע תחילה שאינה ברשותו שמא ישבע הלוה תחילה ויוציא המלוה את המשכון ולמה לנו להשביעו ללוה בחנם עד שנדע שודאי נאבד הילכך משביעין תחילה למלוה שנאבד והדר משביעין ללוה כמה שוה. אבל טוען הלוה סלע הילותני עליו וב' היה שוה והמלוה משיבו סלע הילותיך וסלע היה שוה פטור, והאי פטור משבועה דאורייתא אבל שבועת היסת נשבע וגם שבועה שאינה ברשותו כדרב הונא דחייש שמא עיניו נתן בה. ואם הודה במקצת שאמר סלע הילותיך עליו וה' דינרים היה שוה, נשבע שאינה ברשותו ונשבע שאינה שוה אלא ה' דינרים. וכל דין זה כשטען שמעון המלוה נגנב או נאבד אבל אם יש עדים שנאבד [באונס] או שטען נאנס ממני ונשבע שנאנס ממנו, אז משלם ראובן הלוה לשמעון המלוה כל מה שהלוה לו ופטור שמעון מדמי המשכון שהרי שומר שכר פטור מן האונסין. והא דאמר ר' עקיבא [פ"א:] אבד המשכון אבדו מעותיו, היינו באבידה שלא באונס ובשוה כנגד ההלואה אבל אינו שוה כנגד ההלואה מה ששוה המשכון אבד המלוה והמותר ישלם הלוה, אבל אם נאבד באונס אפילו לרע"ק משלם הלוה למלוה מעותיו, דהא אוקימנא (מעותיו) דהילוהו על המשכון שומר שכר כר' עקיבא, ושומר שכר פטור מן האונסין.
הילוהו על המשכון שומר שכר. וסוגיא דשמעתא בין משכ(ו)נן בשעת הלואה בין של"ב הלואה כיון שחבל והוי שומר שכר וחייב אם נגנב או אבד לשלם מה שהמשכון שוה יותר על ההלואה, ואם מודה הלוה של"ה שוה כשיעור הלואה ישלים למלוה עד כדי הלואה, ואם חלוקין בשויו של משכון מי שעליו לשלם הוא נשבע ואם השבועה על המלוה ישבע שאינה ברשותו וכמה שוויה ואם השבועה על הלוה ישבע המלוה תחילה שאינה ברשותו וישבע הלוה על שוויה. ומשכונו של"ב הלואתו ע"י ב"ד קונה משכון לגמרי. ומלוה על המשכון ואע"פ שהוא צריך למשכון (להיות) [לפחות] מהלוואתו על תשמישו בו הרי נמי שומר שכר.
<h2>דף פב.</h2>
ואדם שבאה לידו אבידת חבירו ונגנב או אבדה חייב לשלם דקיימ"ל כרב יוסף דאמר (ש"מ) שומר אבידה [שומר שכר] דמדייק רב יוסף תנאי הוא ש"מ.
<h2>דף פב:</h2>
ראובן משכן ספר לשמעון וכשבא לפדותו טענו נשתמשת בספר שלי וטישטשת אותו, ושמעון משיבו קריתי בו ושניתי בו ולא חסרתיו מדמיו כלום וגם עדים העידו שלמד בו, דין זה פסוק ממתניתא [כ"ט:] וכן המפקיד ס"ת אצל חבירו גוללו כל שנים עשר חודש ופותחו וקורא בו ואם בשבילו פותחו אסור ואמרינן פותחו וקורא בו מאי עבידתיה גביה ותו אם בשבילו פותחו אסור, אלמא אסור להשתמש בספר של פיקדון וה"ה בספר של משכון דאיקרי פיקדון, ומנא תימרא, דתנן [שבועות מ"ג.] המלוה את חבירו על המשכון ואבד המשכון ואמר לו סלע הילויתיך עליו ושקל היה שוה כו' עד מי נשבע מי שהפיקדון אצלו שמא ישבע זה ויוציא הלה את הפיקדון, אלמא משכון קרוי פיקדון, הילכך דינו כפיקדון וכיון שיש עדים ששלח יד בפיקדון נפסל משבועה וישבע ראובן הלוה כמה חסרו שמעון מדמיו ויטול. ואם טענו עוד ראובן שום תביעה ששבועה מוטלת על שמעון ישבע נמי ראובן לאותה שבועה ויטול. אבל אם אין עדים שלמד בו מתוך שיכול לומר לא היגהתי בו כי (אם) [אמר] למדתי בו ולא חיסרתי מדמיו נאמן ובשב[ועה] שלא חיסרו מדמיו, אע"פ שהודה ששלח יד בפיקדון אין אדם משים עצמו רשע. ואפילו אם התנה שמעון בשעת הלוואה להשתמש בו בספר אסור, דאמר רב יוסף בר מיניומי אמר רב נחמן [ס"ד:] אע"פ שאמרו הדר בחצר חבירו שלא מדעתו א"צ להעלות לו שכר הלווהו ודר בחצירו צריך להעלות לו שכר משום דמיחזי כריבית, ה"נ שימשו בספר מיחזי כריבית ואסור. והא דאמר בפ' השוכר את האומנין [פ"ב:] הכא במלוה צריך למשכון עסקינן קמפלגי מר סבר מצוה קא עביד ומר סבר לאו מצוה קא עביד מיירי במשתמש מלוה במשכון בנכייתא, וגבי ספר נמי אם התנה להשתמש בנכייתא שרי. כן דין שלו אם קנה לוי בית אחד ונכנס בו והשכיר אותו בית שהיה מושכר שאסור למלוה להשתמש בו ואם נשתמש דינו כדין של ספר דתנן מצא כסות מנערה ותניא [ל'.] כדרך שאמרו באבידה כך אמרו בפיקדון וכבר פירשנו דמשכון כפיקדון.
ובמעביר חבית ונשברה קיימ"ל כר' מאיר דאמר בין שומר חנם בין ש"ש נשבע דשלא בכוונה נשבר ופטורין, דהא דן רבא [פ"ג.] כוותיה בההוא גברא דתבר חביתא דחמרא בריסתקא דמחוזא וא"ל רבא בריסתקא דמחוזא שכיחי אינשי אייתי ראיה ופטור, וש"ש היה ואי (אמ') [הוה] במקום דאין רואה הוה משתבע ופטור דהיינו כר' מאיר.
<h2>דף פג.</h2>
וראובן שנתן לשמעון חפץ אחד ברחוב של יהודים להוליכו לו לביתו וטוען שמעון קפצו עלי גוים ונטלוהו ממנו, דין הוא שיביא שמעון עדים שנאנס ממנו כמו שהוא טוען ואם לא יביא עדים משלם, שאם הוא כדבריו הרי יהודים נמצאים שם כל שעה והיו רואים, כדתניא איסי בן יהודה אומר אין רואה שבועת י"י תהיה בין שניהם הא יש רואה יביא ראייה ויפטר ואם לא יביא חייב. ומצינו שדן רבא שני דינין כוותיה, דא[מר] לההוא דשיבר חבית בריסתקא דמחוזא שכיחי אינשי ואייתי ראייה והיפטר דלא בפשיעה שברתו ואם לא יביא ראייה חייב ואמרי' כאיסי וס"ל כוותיה, הילכך כל היכא דשכיחי בההוא מקום דמצי לברר טענתיה דטעין לית תמן דין שבועה כלל אלא יביא ראייה לדבריו או ישלם, אבל אם הוא דבר של צינעה כגון החזרתי לך פקדון או הלוואה ברה"י א"צ להביא עדים אלא ישבע ויפטר.
<h2>דף פח.</h2>
בפרק השאה"פ [ב"מ פ"ח.] א"ר ינאי אין הטבל מתחייב במעשר עד שיראה פני הבית שנאמר ביערתי הקודש מן הבית, פי' ביערתי המעשר שהוקדש מכח הבית בכניסתו לו דרך הפתח. ור' יוחנן אמר אף חצר קובעת שנ' ואכלו בשעריך, רישיה דקרא ונתתי ללוי והוא מעשר ראשון ואכלו כמו שהוקדש בשעריך. ותנן במשנת מעשרות ומייתי לה בנדה בפ' יוצא דופן [מ"ז:] (אין החצר) [איזהו חצר] שחייב במעשר ר' ישמעאל אומר חצר צורית שהכלים נשמרים בתוכה מאי חצר צורית א"ר יוחנן שכן בצור מושיבין שומר על פתח החצר ור' עקיבא אומר כל שאחד פותח וא' נועל פטורין. ותימה אמאי לא אקשי מינה לר' ינאי, ותו ר' יוחנן מתני' אתא לאשמעינן דחצר קובעת. ונ"ל דלר' ינאי לא תיקשי דמצי לתרץ אנא דאמרי כר' ישמעאל דאמר דחצר צורית קובעת דכיון דדר בה השומר הרי הוא כבית וקובעת, אבל חצר דר' עקיבא ושאר תנאי [ד]פליגי התם לא קביעי, ור' יוחנן סבר דאפי' חצר דר"ע אחד פותח ונועל וחצר דרב[י] (נחמן) [נחמיה] דאין אדם בוש לאכול בתוכה וחצר דר' יוסי דאמר כל שנכנסין לה ואומרים לו מה אתה מבקש וחצר דר' יהודה דאמר (בחצירות) [ב' חצירות] זו לפנים מזו הפנימית חייבת כולן קובע, ואשמעינן (ד)ר' יוחנן דהלכה כדברי כולן להחמיר דכל חצר שיש בה אחת מכל אילו קובעת, והיינו דקאמר ר' יוחנן אף חצר קובעת, וה"נ אמרי' התם בשילהי יוצא דופן (וסביא) [רבי] אמר הלכה כדברי כולן להחמיר.
<h2>דף צג.</h2>
ההוא רעיא דהוי רעי חיותא אגודא דנהר פפא שריג חד מינייהו ונפל למים, אתא לקמיה דרבא ופטריה אמר האי נטר כמה דנטרי אינשי. ולית הלכתא כרבא בהא, דהא רב חסדא ורבה בר"ה לא ס"ל הא דרבא (שדן) ודן רב פפא כוותיהו אלמא הכי דינא כוותיהו.
<h2>דף צד.</h2>
וכל השומרים מתנין בין להקל עליהן ובין להחמיר עליהם, להקל כדתנן מתנה ש"ח להיות פטור משבועה והשואל להיות פטור מלשלם נושא שכר והשוכר להיות פטורין משבועה ומלשלם, להחמיר תנא מתנה ש"ח להיות כשואל. ואמרי' במאי בדברים, אמר שמואל בשקנו מידו ור' יוחנן אמר אפי' בלא קניין בתנאי בדברים בעלמא, ושמואל ור"י עבדינן כר' יוחנן.
<h2>דף צו:</h2>
הא דר' יוסי בר' חנינא דאמר [צ"ו:] באושא התקינו האשה שמכרה בניכסי מלוג ומתה הבעל מוציא מיד הלקוחות, פר"ח בלא דמים, ומסתבר טעמא מדאמר בסוף יש נוחלין [ב"ב קל"ט:] א"ר אשי בעל שווייה רבנן כיורש ושווייה כלוקח הכא טבא ליה עבדו ליה והכא טבא ליה עבדו ליה ובמסקנא מקשי והא גבי דר"י בר חנינא דאיכא פסידא ללקוחות ושווייה רבנן כלוקח ומשני התם אינהו אפסידו אנפשיהו דלא בעי להו למיזבן מאיתתא דיתבא תותי בעלה, ומדק[אמר] אפסידו אנפשיהו ש"מ דלא שקלי דמים דאי שקלי מאי פסידייהו. וי"א דבעל מוציא מיד הלקוחות בדמים, ומייתו ראייה מהכיר בה שאינו שלו דאמר רב [ט"ו:] מעות יש לו. והבל הוא דהתם נמי לא שקלי מן הטורף כלום אלא מאותו שמכרה לו דאמר פיקדון הוו מעות גביה, אבל הכא ממאן שקיל האשה שמכרה אינה בעולם ובכל ניכסיהם יהי' בעל לוקח ראשון, ועוד דדיניה דבעל ככל לוקח שבעולם שהלוקח ראשון זוכה ומוציא מן השני בלא דמים ה"נ ל"ש.
ראובן טענו לשמעון השאלתי לך כלי שלי למלאכת פלוני ושיניתו למלאכה אחרת ושיברתו, ושמעון משיב לא שיניתיו כי אם באותה מלאכה נשבר. דין זה פסוק מההיא גברא דשאיל נרגא לחבריה ואיתבר אתא לקמיה דרב א"ל זיל שלים ליה נרגא מעליא א"ל רב כהנא ורב אסי לרב דינא הכי והילכתא כרב כהנא ור"א דמהדר ליה תבריה וממלי ליה דמי מאניה. וה"מ כי ליכא סהדי וגם אינו רוצה לישבע, אבל אם רוצה לישבע נשבע שלא שינה ומחמת מלאכה נשבר ופטור כדין כל הנשבעין שנשבעים ולא משלמין וכן פר"ח.
<h2>דף צז.</h2>
ראובן השכיר סוסו לשמעון לרכוב עליו ואחז ראובן בכלי דרין שקורין שטגרייף בלשון אשכנז עד שעלה שמעון על הסוס, או שהשכיר לו הסוס למשאוי וסייעו ראובן בהגבהת המשאוי על הסוס ופשע שמעון בסוס ומת או נגנב או נאבד הסוס. דין זה פסוק מיהא דמר בר חנינא אוגר כודניתיה לבי חוזאי נפק לדלויי טעינה בהדייהו ופשעו ביה ומית אתו לקמיה דרבא חייבינהו א"ל רבנן לרבא פשיעה בבעלים הוא איכסיף לסוף איגלאי מילתא דלמיסר טעוניה הוא דנפק, כלומר לראות שלא ירבו במשאוי להטעינה יותר מדאי והגביה המשאוי להבחין שלא יהא כבד ביותר הילכך חייב ולא לסייעו בהגבהה, אבל אי לסייעו בהגבהה נפק ודאי פטור וזה היה עמו במלאכתו בשעת התחלת השכירות ותנן [צ"ה:] היה עמו בשעת שאלה א"צ להיות עמו בשעת שבורה ומתה, ה"נ פטור שמעון.
<h2>דף צז:</h2>
ראובן שטען לשמעון מנה אתה חייב לי ושמעון משיבו איני יודע שאני חייב לך כלום, דין זה פסוק מיהא דאיתמר [ב"מ צ"ז:] מנה לי בידך והלה אומר איני יודע רב הונא ורב יהודה אמרי חייב ור"נ ור' יוחנן אמרי פטור, וטעמא מפרש בפ' ראשון דכתובות [י"ב:] המחייבין אומרי' בריא ושמא בריא עדיף והפוטרין אומרי' אוקי ממונא בחזקת מריה, ופסיק התם כר"נ וכר' יוחנן לפטור. ומיהו אמרי' בעלמא מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי פטור ואמר ר"נ [שבועות מ':] ומשביעין אותו שבועת היסת, ה"נ ישבע שמעון שאינו יודע שחייב לו כלום ופטור. וה"ה אם טען שמעון איני יודע שאני חייב לך כי אם חמשים, אבל טען שמעון איני חייב לך אלא חמשים והשאר איני יודע חייב לשלם כל המנה, כדרבא דאמר רבא מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי אלא חמשים והשאר איני יודע משאיל"מ, דכיון דטען ליה במנה ואודי ליה בנ' איחייב ליה שבועה דאורייתא שאין חייב לו אלא נ' בלבד וכי אמר בתר הכי והשאר איני יודע היאך ישבע שאין חייב לו אלא נ' האמר איני יודע, וכיון שאין יכול לישבע שבועה שחייב עצמו בתחילה משלם.
<h2>דף צט.</h2>
שלחה השואל ביד עבדו של משאיל ומתה חייב השואל, ומקשי ואמאי חייב [יד] דעבד כיד רבו דמי, אלמא פשיטא ליה לבעל [הש"ס] דיד עבד כיד רבו דהנותן ליד עבד כנותן ליד רבו ואם אדם משלח עבדו אצל חבירו לשלח לו חובו ונתן לו ונפל ממנו פטור הנותן. אבל לגבי גט לא אמרי' יד עבד כיד רבו ואם שולח לאשתו [גט] ע"י עבדו או ע"י עבד חבירו אינו גט משום דל"ש בתורת גיטין וקידושין, וכן אם שיגר קידושין ע"י עבד אינן קידושין דליתיה בקידושין. אבל אם שואל אדם מחבירו סוסו ועבדו, הוא שאלה בבעלים דא"ל רב עיליש לרבא [צ"ו.] האומר לעבדו צא והשאל עם פרתי מהו וא"ל רבא מיסתברא יד עבד כיד רבו. האומר לעבדו צא וגנוב חייב האדון וכן האומר לעבדו צא וחבול בפלוני חייב האדון, אבל חבל או גנב שלא מדעת רבו פטור אדונו, ולא מן הדא דיד עבד כיד רבו אלא תקנת חכמים הוא שמא יקניטנו רבו וילך וידליק גדישו של חבירו ונמצא מחייב את רבו.
וראובן ששאל כלי או בהמה משמעון למלאכה כיון שמשכו ראובן אין שמעון יכול לחזור בו, דא"ר אלעזר כדרך שתיקנו משיכה בלקוחות כך תיקנו משיכה בשומרים, ושואל מן השומרים הוא ותניא כוותיה.
<h2>דף קא.</h2>
והיורד לתוך חורבתו של חבירו ובנאה שלא ברשות קיימ"ל כר"נ דאמר שומעין לו ליטול עציו ואבניו, דר' יוחנן נמי אמר כוותיה, וכ"ש אם אומר לו בעל החורבה טול עציך ואבניך ולך.
<h2>דף קא:</h2>
מההוא גברא דקדיש איתתא ואותיב חמריה בביתה וגירשה ואזלה ואגרה מן חמרא ואפיקתיה לרשות הרבים וא"ר הונא כאשר עשה כן יעשה לו ושפיר עבדה, שמעינן דדינא הכי הוא, וכל כה"ג עביד איניש דינא לנפשיה אפי' שלא במקום פסידא.
ודין המשכיר בית לחבירו המשכיר חייב לתקן בבית כל דבר שצריך אומן לעשות, ודבר שאין מעשה אומן השוכר מתקנו בעצמו ולא ינכה לו המשכיר כלום, וכן כל דבר שיכול לעשותו בלא אומן, כגון מזוזה דאיפשר בגובתא דקניא ושכר אומן לחוק בפתח להכניסה שם על שוכר ליתן השכר.
<h2>דף קב.</h2>
ראובן מכר לשמעון בית שהיה של אבותיו ומצא שמעון בכותל מטמון אם לא בנו אבותיו מתחילה אותו בית. דין זה פסוק מיהא דתנן [ב"מ כ"ה:] מצא בכותל ישן הרי הוא שלו ותנא מפני שיכול לומר של אמוריים היא, הכא נמי י"ל משל גוים שבנו מתחילה זה הבית היה המטמון וזכה בו שמעון, אבל אם בנו אבותיו של ראובן או ראובן את הבית הזה חייב שמעון להחזיר לו אם מצא מחציו ולפנים דתנן מצא בכותל חדש מחציו ולפנים של בעה"ב דאבותיו הטמינוהו. ואפי' בנאוהו אבותיו (או) [אם] הוא משכירו לאחרים אין לראובן בו כלום כי הוא של אחריו שהיה בו, כדפרכינן [כ"ז.] ואמאי וליזיל בתר בתרא מי לא תנן מעות שנמצאו עד אמר ריש לקיש כגון שעשאו פונדק לג' בני אדם דליכא בתרא, אבל אם השכירו לאחרים [ואיכא בתרא] דידיה הוא (אמרי). כל הני דאמרי מצא בכותל ישן או בכותל חדש מחציו ולחוץ או מצא בחנות, ולא אמרי תקני ליה לבעל הכותל או לבעל חנות חצירו מדר' יוסי בר חנינא דאמר ריב"ח חצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו, ה"מ חצר המשתמרת לדעתו ולא שכיחי בה רבים כדאמרי' בשנים אוחזין [י"א.] גבי ראה אותן רצין אחר מציאה ובפרק השואל [ק"ב.] במשנת הזבל של בעל הבית, ואפי' בחצר המשתמרת לא קני אלא דבר שבגלוי ומצי למישקל בעה"ב אילו היה שם כדאמרי' בפ' שור שנגח אה"פ [מ"ט:] אמר רבה משכונו של גר ביד ישראל ומת הגר ובא ישראל והחזיק בו זה קנה נגד מעותיו וזה קנה את השאר ומקשי ותיקני לה חצירו מדר' יוסי ב"ח ומשני דליתיה כל היכא דאיתיה לדידיה דאי בעי למקניי קני חצירו נמי [קני] כל היכא דאיהו לא מצי קני חצירו נמי לא קניא, ובשילוח הקן [חולין קמ"א:] נמי אמרינן הכי, היל[כך] דבר טמון דאיהו לא מצי למישקל דהא לא חזי ליה דלישקליה חצירו נמי לא זכיא ליה, והמבין יבין שכן הוא מדלא מקשי הכא גבי מצא בגל או בכותל ישן ובכולה הא מתנית' ותיקני ליה חצירו משום דדבר טמון הוא ולא מצי איהו זכי ביה הילכך כותלו נמי לא זכי ליה אם של אמוריים היה, ואיהו לא מצי טעין אני הצנעתיו שם דהא שתוך טפי ואין בטענתו כלום, ואם של ישראל אחר שהיה הבית שלו קודם שהיה של זה שהוא עכשיו שלו אייאש מיניה כיון דשתוך טפי והרי הוא של מוצא כי חצירו של אחרון לא קנה לו דטמון הוא כדפרישית. אבל בכותל חדש שבנאו זה בעה"ב כיון דמצי למטען שלי הוא שאני הצנעתיו בכותל דליכא למיתלי הממון באחרים שהיו לפנים מחציו ולפנים דברירה טענתיה דעביד אינש דמצנע תמן אפי' אי לא טעין קני ליה כותליה כיון דאי טעין זכי ביה כדפרישית דברירה טענתיה כותלו נמי זכי ליה אע"ג דטמון, אבל מחציו ולחוץ דלא ברירה טענתיה דלא עבד דמקריב ממוניה לרה"ר דילמא גנבי ליה לא קני ליה כותלו הילכך הוא של מוצא. וכן נמי אם מחציו ולפנים אם מוכחא מילתא דמבחוץ הושם כאן כגון דקתא ושנצים לבר לא קנה כותלו דאפי' יטען אני הצנעתיו שם לאו ברירה טענתיה, אבל קתא ושנצים לגאו אפי' הסכין והכיס לבר בחציו (וחציו) [ולחוץ] כיון דאי הוה טעין אני הצנעתיו שם ברירה טענתיה דמוכחא מילתא, כי לא טעין זכיא ליה כותל והמוצא יחזיר לבעה"ב. ואם הי' משכיר לאחרים מיום שבנו דלא מצי טעין בעה"ב אני הצנעתיו, לא מבעיא מצא בכותל אפי' מחציו ולפנים דהוא [שלו] אלא אפי' בתוך הבית בגלוי הרי הוא של מוצא ולא קנה לו ביתו לבעה"ב דאינו משתמר דרבים מצויין כדמוקמינן שעשאו פונדק לג' ישראלים כאחד וכ"מ שהרבים מצויין הרי הוא של מוצא, ואותו שנפל ממנו [מייאש] כדמפרש נמי ואזיל מ"ט ההוא דנפל מיניה מייאש. ואותם שעמו נמי אין הבית ששוכרין קנה להם דהא אינו משתמר דרבים מצויין שם, ולבעל (אבידה) [הבית] נמי לא קני ליה (ב"ה) [הבית] משום האי טעמא דאינו משתמר. וכן מצא בחנות נמי כיון דרבים מצויין שם כיון שנכנסין ויוצאין לקנות הו"ל חצר שאין משתמר, אבל בין התיבה שבו חפצין שאין רבים דורסין שם הוי מקום המשתמר. וכן לפני השולחני כיון דרבים מצויין שם הרי הוא של מוצא, אבל בין הכסא ולשולחן שאין רבים דורסין שם הוי חצר המשתמר וקנה לשולחני.
כלל חצר המשתמרת דקניא דלא דרסי בה רבים ודבר שאם היה בעל החצר שם הוי מצי למישקליה ולמיזכי ביה אבל דבר דלא מצי למישקליה לא זכיא ליה כגון טמון וכגון שאינו שבור וגוזלות המופרחין, אע"פ צבי שבור וגוזלות שלא פירחו אינו קונה בשדה שאינה משתמרת אא"כ רץ אחריהן ומגיע אבל שדה המשתמרת כיון דאיהו מצי זכי ליה [אם] היה שם חצירו נמי זכיא ליה, כלל דברי ר' יוסי בר"ח בחצר המשתמרת, ודבר ידוע ונראה, ודבר המשתמר שם לאפוקי דרסי בה רבים דלא קניא ליה, ודבר שאינו ידוע ונראה לא קניא ליה כגון טמון דהא אי קאי התם איהו בחצר לא הוה מצי למישקליה דלא זכי ביה, ודבר המשתמר שם ולא גוזלות הפורחין. ונ"ל דבתים שלנו שהרבים דורסין בהן שהמוצא שם הרי הוא שלו (דדלמה דחנות) [דדומה לחנות] הוא ותנן מצא בחנות הרי הוא שלו משום דרבים מצויין שם ולא קניא ליה חנותו אבל אם יתברר שהוא של בעה"ב שנמצא במקום דלא דרסי רבים שם הרי הוא של בעה"ב כדתנן בין התיבה ולחנווני הרי הוא של חנווני. אבל אם דעת אחרת מקנה לו כגון שנכנס גנב לבית ראובן להקנות לו מציאה והיה שמעון שם יושב והיה סבור הגנב שהוא ראובן בעה"ב ומכר לו המציאה בין ישנו ראובן בבית בין שאינו בבית יזכה לו ביתו המציאה אע"פ שהוא בית דרסי רבים, דהיכא דדעת אחרת מקנה לא בעינן חצר המשתמר ולא עומד בה, כדתנן ראה אותן רצין אחר מציאה ואמר זכתה לי שדי זכתה לו ואמר עולא והוא שעומד בצד שדהו ומותבינן עלה לעולא וכו' עד דתריץ רב פפא דעת אחרת מקנה אותן שאני דלא בעינן עומד בצד שדהו וכו' עד במתנה היאך קיבלה מיניה ר' אבא במתנה אע"פ שרץ אחריהן ואין מגיען זכתה לו שדהו אע"פ שאינה משתמרת ולא בעינן נמי עומד בתוכה כדאמר [וכי] ר' יהושע ור' עקיבא בצד שדהו של ר"ג היו עומדין אעפ"כ קנו, ה"נ אע"פ שהבית אינו משתמר (ולא בעינן רבים) וגם ראובן לא היה שם כיון שנכנס בו גנב להקנותו לו וכיון דאי הוה ראובן שם הוה זכי ביה זכה ליה נמי ביתיה וקנה, וכ"ש דאי הוה ראובן בביתיה דקנה [ו]חייב שמעון להחזירו לו. והמעשרות של ר"ג בשדה שאינה משתמרת היו להם [לכן] מקשי מינה לעולא.
המשכיר בית לחבירו וחפר בו השוכר ומצא ממון, אם שתוך טפי הרי הוא שלו דאמ[רינן] של גוים היה בית זה שלהם ולפנים [ו]הטמינוהו, ואם היה בית של אבותיו ואבות אבותיו חייב להחזיר למשכיר.
<h2>דף קב:</h2>
רב נחמן אמר [ק"ב:] קרקע בחזקת בעליה קיימא ואפי' בא בסוף החודש כולו למשכיר, וקיימא לן כוותיה, דרב יהודה נמי קאי כוותיה, בפ' המקבל [ק"י.] גבי ההוא שטרא דהוה כתב ביה שני סתמא מלוה אומר שלש וכו', ואע"ג דפסק הילכתא כר"ה דאמר פירות בחזקת אוכליהן, היינו טעמא משום מילתא דעבידא לאגלויי כשיבואו העדים החתומים על השטר יאמרו אם הדין עם המלוה או עם הלוה, אבל היכא דליכא לברר בעדים כי (התם) [הכא] גבי דרב נחמן הילכתא כר"נ. וכי כתב בשטר סכום השנים וכביש המלוה השטר ואמר אירכס לי מפני שטוענו שנים יותר ממה שכתב בשטר אפי' אכלן לא מהימן דכיון דשטר לגוביינא קיימא מיזהר זהיר ביה מיכבש הוא דכבשיה וקסבר למיכלה שנין יתירי הילכך אי לא מפיק שטרא מוקמינן לארעא ביד הלוה, וקיי"ל כרב זביד ורב עוירא דהא קיבלה רב אשי ולא אהדר מידי.
משכיר אומר בי' דינרים השכרתי לך ביתי ושוכר אומר בד', יד המשכיר על העליונה דקיי"ל כר"נ דאמר קרקע בחזקת בעליה קיימא ואפי' בא בסוף החודש כולו למשכיר, אבל אם שוין הם על הקציצה ועבר זמן פריעת השכירות ואמר שוכר נתתי ומשכיר אומר לא נתתה שוכר נאמן ובשבועה, אבל בתוך הזמן אינו נאמן כדבעו מיניה מר' ינאי שוכר אומר נתתי ומשכיר אומר לא נטלתי על מי להביא ראייה, אימת אי בתוך זמנו תנינא דאינו נאמן ואי לאחר זמנו תנינא דנאמן, ל"צ ביומא דמישלם זימניה מי עבד איניש דפרע ביומא דמישלם זימניה או לא, א"ר יוחנן תנינא שכיר בזמנו נשבע ונוטל שכיר הוא דרמי שבועה עליה משום דבעה"ב טרוד בפועליו אבל הכא שוכר נאמן ובשבועה.
<h2>דף קג.</h2>
ויכול השואל להשתמש באותו כלי או באותה בהמה לעולם כלומר כל ימי שאילתו ובלבד שלא יהיה מחסר וכלה הכלי או הבהמה. ואם קנה ממנו בקניין משתמש בו בכל מה שיחפוץ ואפי' הכלי כלה שלא נשאר ממנו אלא בית ידו, ואותו שנשאר מחזיר לו, כדאמר (וא') ר"נ שואל אדם בטובו לעולם, ופי' בטובו בטובת הנאה שמחזיק לו השואל למשאיל באותה הנאה משתמש והוא דקנו מיניה א"ר אשי ומהדר ליה קתא.
<h2>דף קד.</h2>
תניא ר' מאיר היה דורש לשון הדיוט אם אוביר וכו', פי' לשון שזה הדיוט אמר לחבירו אעפ"י שהוא אסמכתא וגם לא כפל תנאו היה דורשו ומחזיקו לדון כפי דיבורו דכיון דבידו לעשות ולא גזם גמר ומשעבד נפשיה, ולא אמרי' שיטה הוא ולא סמכינן עלה, דהא פרכי' בכמה דוכתי מ"ש מאם אוביר וכו' ולא גמרי' מינה אסמכתא אחרת ולא תנאים אחרים שאינן כפולים, וכן כולן שדורשין לשון הדיוט סמכינן עלייהו ולא אמרי' שיטה איתמר.
<h2>דף קד:</h2>
נתתי את לבי במה שנוהגים העולם לכתוב בכתובות הנשים ודא נדוניא דהנעלת ליה בין בכסף בין בזהב בין במאני דלבושא ובשימושי דערסא הכל חמשין ליטרין, ופעמים שאינה מכנסת לו אפי' ד' ליטרין, ואנן תנן בדין נדוניא בפ' מציאת האשה [כתובות ס"ו] הכניסה לו כספים מקבלן הבעל בשליש יותר, סלע שהוא ד' דינרים מקבלו וכותב לה בכתובה ו' דינרים, ואם מכנסת לו פרקמטיא שצריכה שומא מקבלו בפחות חומש, שאם הכניסה לו שומא בה' סלעים כותב לה ד' סלעים בכתובתה לפי שבני חופה מעלין בשומאתן את החומש, וכיון דהכי אמאי סמכו דורות האחרונות לכתוב כן. נ"ל דסמכו אהא דר' יוסי דתניא [ב"מ ק"ד:] ר"י אומר מקום שנהגו לעשות כתובה מלוה, דהיינו כמפורש בפ' מציאת האשה אשר פי' שאינו מקבל הנדוניא אלא בשוויה דהיינו כמלוה שאין כותבין אלא מה שמלוה ומה שמוסיף שליש על הכספים לפי שמרויח בהם גובה מלוה כלומר גובה הכל מה שכ' בכתובה, מקום שנהגו לכפול שמנהג החתן לכפול שאם מכנסת לו י' ליטרין כותב לה כ' ליטרין הכניסה לו גובה מחצה כשבאת לגבות אינו גובה אלא י' ליטרין כמה שהכניסה, נהרבלאי מגבי תילתא שמנהג חתני מקומם היה לג' ולכתוב כשמכנסת י' ליטרין היה כותב ל' ליטרין, וכיון דבמנהגא תליא מילתא י"ל שחשו חכמי דורות האחרונים לתקנת בנות ישראל שלא יהיו קלות בעיני בעליהן להוציאן ותיקנו לכתוב לקטנה כגדולה והשוום כולם לכתוב נדונייתן שווה וגם תוספת שהוא מוסף משלו תקנו בשוה לקטן כגדול. ומה שגובה הענייה נדוניא חמשין ליטרין כאשה העשירה, זה מפני שקונין ממנו על כל מש"כ בה בכתובתה ומשעבד נפשיה בקניין, (כאמ) [כדאמרי'] אמימר מגבי שבחא כלומר כל מש"כ בכתובה היה מגביה לאשה אע"פ שנוהגין במקומו לכפול א"ל רבינא והתניא לכפול גובה מחצה לא קשיא הא דקנו מיניה גביא הכל וברייתא [ד]לא קנו מיניה.
האב שאמר תנו לבתי ד' מאות זוז לנדונייתא או בנדנייתא לא יהבינן לה אלא ב' מאות, ואם אמר הבו לה ד' מאות זוז ולא הזכיר נדוניא נותנין לה ד' מאות.
כללא דאסמכתא אי תלייא במעכשיו קניא, כדתנן הילווהו על שדהו ואמר לו אם [אי] אתה נותן מכאן ועד ג' שנים [הרי הוא שלי] הרי הוא שלו, ואי לית בה מעכשיו לא קניא כרבא דאמר [ס"ו:] כל דאי דלית בה מעכשיו לא קנייא. וכן נמי אם הוא דבר שיש בידו (על) [של] בעל הדבר לעשותן ואחר בא ואמר תן לי ואני אעשה ואם לא אעשה אשלם לך לאו אסמכתא היא כדתנן [ע"ג:] אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא חייב, אבל בדבר שאין בידו של בעל הדבר לקיים ולעשות ובא אחר ומבטיחן לעשות בלשון אם הוי אסמכתא, כדתנן [שם] (אם אוביר ולא אעביד) [האי מאן דיהיב זוזי לחבריה] למיזבן ליה חמרא בשעת הזול שהיה הוא הולך לשם ואזל ולא זבן ליה משלם ליה כדקאזיל אפרוותא (דבי לשפט) [דזולשפט] וכגון שאמר השליח אם לא אקנה אשלם לך (כי) [כ]דקאזיל (ל)התם. ורב אשי [אמר] אסמכתא היא ולא משלם ואמרי' לרב אשי מ"ש מאם אוביר כו' ומשני התם בידו הכא לאו בידו, ופירוש הנראה לי התם בעל השדה היה [יכול] לזרוע שדהו וזה שקיבלה הפסידו שלא זרעה הילכך משלם לו מה שהפסידו, הכא לאו בידו של בעל הדמים לקנות היין (למקום) [באותו מקום] בשעת הזול שלא היה הולך לשם נמצא שזה שהבטיחו לא הפסידו כלום הילכך לא משלם. ורבותיי פירשו בידו של מקבל לזורעה וכיון דבידו לזורעה גמר ושיעבד נפשיה כתנאו ול"ה אסמכתא, (הילכך) [הכא] לאו בידו דאסיק אדעתיה שמא לא ימצא לו לקנות ולא גמר ושיעבד נפשיה והויא אסמכתא, דכל מקום דגמר ושיעבד נפשיה ל"ה אסמכתא כגון גבי משחק בקוביא דכל אחד סבר להרויח ומניח על הספק שאינו יודע אם ינצח ואם יתנצח וגומר ומקני לחבריה אם נתנצח כדי שיקנה לו חבירו אם ינצח, אבל היכא דלא גמר ומקנה כגון גבי רב בר שבא דא"ל לרב כהנא [ס"ו:] אי לא פרענא לך ליום פלוני גבי מהאי חמרא אסמכתא היא דלא גמר ומקני היין דסבר היה שיבואו לו מעות ויפרע לו קודם הזמן, וכן גבי משליש את שטרו [קי"ז:] לא גמר ומקני להחזיר לו השטר למלוה כי סבור לפורעו קודם זמנו הילכך אסמכתא היא שסומך על לא דבר שיפרע קודם הזמן ולא גמר להחזיר לו השטר, וכן הנותן עירבון לחבירו [מ"ח:] ואמר אם אני חוזר בי עירבוני מחול לך הא לא גמר למחול העירבון אלא סמך על לא דבר כי סבור היה לגמור הקנייה הילכך הוי אסמכתא. וכי אמרי אסמכתא דבידו לעשות קנייא היינו היכא דלא גזים שאינו מתנה לשלם אלא כמה שהפסיד, אבל אי גזים שמתנה לשלם יותר ממה שהפסיד לא קנייא כדאמרי' [ק"ד:] ההוא גברא (דזבין) [דקבל] ארעא מחבריה אמר אי מובירנא לך יהיבנא לך אלף זוזי ואמר רבא אסמכתא היא ולא קנייא דלא גמר ומקני דסמך אדעתא דלא יוביריה, מיהו מה דמפסיד משלם. והא דאמרי' בנדרים [כ"ז:] הילכתא אסמכתא קנייא (דלא גמר ואקני) [והוא דלא אניס] והוא דקני מיניה בב"ד חשוב, פירש גאון זצ"ל דלענין ההוא גברא דאתפיס זכוותיה לבי דינא איתאמרא הילכתא בלחוד לא בכל אסמכתא דעלמא ושאני האי דהא אתפיס זכוותיה לבי דינא, (אלא) [אבל] אי הוה זכוותא בידיה אע"ג דקני מיניה בב"ד חשוב לא הוו בטלין. ואי כתוב בשטר דהוא אסמכתא כגון שכתב בו אם אע"ג דכתב ביה דלא כאסמכתא שטרא בטילא הוא, דדמיא להא דת"ר לעניין גט [גיטין ל"ב.] בטל הוא אי איפשי בו דבריו קיימין פסול הוא אינו גט לא אמר כלום, והשתא ומה לעניין איסור אמרי' לא אמר כלום לעניין ממון לא כ"ש. ורבינו האי גאון זצ"ל אמר הא דאמרי' בנדרים אסמכתא קנייא והוא דלא אניס בכלל דברי ר' יוסי הן. וכל דבריו בזה הדין בטלו. והאי דאמר ליה רב בר שבא לרב כהנא אי לא פרענא לך ליום פלוני גבי מההוא חמרא ואמרי' כל דאי לא קני היינו משום דלא אמר מעכשיו אבל א"ל קני מעכשיו בהאי חמרא שיעור מעותיך אם לא אפרע לך ביום פלוני קני כדפרישית לעיל.
וישראל שהיה חייב לחבירו ונתן לו משכון וא"ל אם לא אפרע לך עד יום פלוני תקח בריבית על משכוני וכשהגיע הזמן לוה עליו בריבית, דינא עבד ושליחותיה עבד וילך ויפדה משכונו מן הגוי ואין יכול לומר אסמכתא היה שאמרתי אלא שליחותיה עבד.
המקבל מעות מחבירו להלוותן בריבית למחצית שכר ועשה סחורה והרויח יותר מברבית, לא יאמר המקבל מה שהרווחתי יותר מבריבית הרי הוא שלי אלא חולקין בשוה דמעותיו אשבחו, כדאמרי' ההוא גברא דקבל ארעא לשומשמי זרעה חיטי ואשבחה בחיטי טפי מבשומשמי סבר רבא למימר יהיב שבח דביני וביני א"ל רב אחא איהי אשבח ארעא לא משבח אלא חולקין בשוה.
האי עיסקא פלגא מלוה הוי, פירושו ראובן שנתן לשמעון מעות או פרקמטיא למחצית שכר אותו חלק שחולק המקבל השכר כמלוה גביא ואי מיתאנס משלם, ואותו חלק שחולק הנותן השכר הוי פקדון וברשות הנותן קאי ואם נאנס לנותן נאנס ואם נגנב או אבד משלם המקבל שהרי שומר שכר דקא שקיל שכר עמל ומזון. ואם הוא סוחר וטורח בשלו אינו צריך ליקח שכר עמל ומזון, כמעשה דר' אלעזר מהגרוניא [ס"ט.] דאמר לאריסיה עד האידנא הוית אריסי אי לא יהיבנא לך טפי מיחזי כריבית השתא לשותפי אנן, ואמרי' נמי [שם] ריש עגלא לפטומא בשכר טורחו וה"מ דלית ליה תורא לדידיה אבל אית ליה תורא לדידיה גביל לתורא גביל לתורי, הילכך אדם שהוא סוחר בשלו ונותנין לו עיסקא לסחורה א"צ ליתן לו שכר עמלו ומזונו, וכן אם הוא מלוה בריבית ונותנין לו מעות להלוותן למחצית שכר. ואע"פ שעיסקא פלגא מלוה, אינה מלוה גמורה שיהא המקבל יכול להוציאה כדין מלוה שלהוצאה ניתנה, כדאמר רבא להכי קרויה עיסקא דלעסוקי בה יהבה כלומר להרויח ולא להוצאה ואם מת המקבל אינה נעשית מטלטלין אצל בניו כשאר מלוה שהיתומים עושין בה חפצם להוציאה לכל דבר אלא ברשות הנותן קיימי, ואם יש עדים שהיא עיסקא שלו שקיל לה מיד אפי' מיתומים קטנים דאמר רבא להכי קרי עיסקא שאם מת לא יעשה מטלטלין אצל בניו של מקבל, ואם אין עדים הוי כשאר מטלטלין ד[ית]מי.
<h2>דף קה.</h2>
ראובן ושמעון קנו פרקמטיא בקולוניא בשותפות והוליכה שמעון למגנצא וראובן נשאר שם, כשבא שמעון למגנצא והוצרך לחלקו והלך וחלק בינו לבין עצמו ומכר חלקו ביוקר, וכשבא ראובן תובעו חלקו ואמר לא חלקת יפה, ומה שמכרת לי ולך מכרת, והנשאר לי ולך נשאר, ושמעון משיב יפה חלקתי וחלקי נמכר במזלי והנשאר אם הוזל במזלך הוזל, דין זה פסוק מיהא דאיסור ורב ספרא [ל"א:] עבדו עיסקא בהדי הדדי אזל רב ספרא פלג ניכסיהו בלא דעתיה דאיסור באפי בי תרי, אתו לקמיה דרב יוסף א"ל זיל אייתי תלתא דפלגת קמייהו או תרי מגו תלתא או תרי סהדי דפלגת באפי בי תלתא כולי, דבעינן חלוקה בפני ב"ד שהם ג' ואפי' הדיוטות אבל בפני ב' ל"ה חלוקה וכ"ש בינו לבין עצמו, הילכך הוי כאילו לא נחלק ומה שמכר לשניהם מכר והנשאר לשניהם נשאר. אבל אם מכר שמעון את חלקו בזול מפני שהיה צריך למעות וחלק הנשאר לראובן הוקר, נראה לי של ראובן הוקר ושמעון הוא דאפסיד אנפשיה ושלא כדין עשה שחלק ומכר שאם היה ראובן שם היה יכול לעכב שלא יחלוק, [ו]כך אמר רבא [ק"ה.] הני בי תרי דעבדי עיסקא בהדדי ורווח שניתייקרה הסחורה ואמר חד לחבריה תא ניפלוג כלומר נמכר עתה ונחלוק ואמר ליה נרווח טפי כלומר נמתין עד שיתייקר יותר דינא היא דמעכבו ולא יחלוק, וכיון דמצי מעכב ראובן שלא למכור שמעון שמכר שלא כדין לעצמו הפסיד. ואם טוענו ראובן חלק שמכרת היה יפה משלי ולא חלקת בשוה כי אם חלקת בשוה הייתי מרויח עתה יותר, יש לו לישבע שחלק בשוה או להביא עדים. אבל שותפות של כל דבר שהוא שוה ואין אחד יפה מחבירו או זוזי שהם שוים שכולם טובים לצאת בהוצאה או כולם שקולים חולק שותף בלא דעת חבירו בלא ב"ד, כדאמרינן [ס"ט.] הנהו תרתי כותאי עבוד עיסקא בהדדי אזל חד מינייהו פלג זוזי בלא דעתא דחבריה אתא לקמא דרב פפא א"ל מה נפקא לך מינה הכי אמר רב נחמן זוזי כמאן דפליגי דמו, לשנה זבנו חמרא בהדדי קם אידך פלג בלא דעתא דחבריה אתא לקמיה דרב פפא א"ל מאן פלג לך א"ל קא חזינא דכל בתר דידי קאתי מר א"ל ר"פ כי הא ודאי צריך לאודועי דזוזי (משקל) [מי שקל] טבי ושבק חסירי א"ל לא, אמר ליה חמרא כולי עלמא ידעי איכא דבסים ואיכא דלא בסים ושמא לא חלקת בשוה ולא היה לך לחלוק אלא בפניו או בפני ג' ב"ד.
ראובן ושמעון דעביד עיסקא בהדדי ואוקיר העיסקא ורצה א' מהן למכור וחבירו עיכב ע"י וא"ל המתן עד שיתייקר יותר והלאה וא"ל חבירו כיון שעכבתה מלמכור ההפסד עליך הוא, אין בדבריו כלום לפי שאם נתייקרה הלא היה נוטל בריוח כמו כן אם יפסיד עליו ההפסד דקרוב לשכר [ו]קרוב להפסד.
ושנים שנשתתפו בעיסקא לזמן קצוב ורווח מיד ואמר א' מהן לחלוק, (ו) חבירו מעכב עליו עד הזמן הקצוב, דמצי אמר מזלא דתרי עדיף ולא פליגי לא רווחא ולא קרנא דרווחא לקרנא משתעבד ועיסקא להדדי משתעבדא. והמקבל עיסקא והפסיד ולא הודיעו לנותן שהפסיד וטרח ומלייה להפסד, לא מצי למימר ליה דרי ההפסד עמי דא"ל להכי טרחת ומליית כי היכי דלא ניקרוך מפסיד עיסקי.
<h2>דף קח.</h2>
האי מאן דאחזיק ביני אחי או שותפי כגון בימי פרסיים שהיו מקבלין הארץ מן המלך לעיסקא והיה קרקע א' בטל שמת או ברח אותו שהיה מוחזק בו בין אחין ובין שותפין ובא אחד וקבלו מן המלך חצופא הוי, עלבונות הוא שהעליב לאותן אחין או שותפין שנכנס ביניהם, ופירש גאון חצופא הוי דאפי' אם אדם חשוב והגון הוא האי דאחזיק. מדקרו ליה חצופא, לא עבדינן ביה דינא וסלוקי לא מסלקינן ליה מפני שהעליב אותן שאינו דין. רב נחמן אמר סלוקי מסלקינן ליה על שהחציף והפריד בין האחין כי שלא כדין עשה, אבל אם אינן אחין אותם שזה נכנס ביניהם משום דינא דבר מצרא אין יכולין לסלקו דלית ליה דינא דב"מ דלא עבדינן ישר וטוב למצרן ורע ללוקח דשמא לא ימצא קרקע אחר לקנות במצר שלו. ונהרדעי אמרי אית דינא דב"מ ומסלקינן ליה, וכוותייהו עבדינן דהא סוגיא דשמעתין כנהרדעי אזלא.
ומההיא עובדא דרוניא [ב"ב ה'.] נמי שמעינן דדינא דב"מ כנהרדעי [בב"מ ק"ח.], דרוניא זבן ארעא אמצרא דרבינא סבר רבינא לסלוקי משום דינא דבר מצרא א"ל רב סמא לרבינא אמרי אינשי ארבעה לצלי ארבעה לצללא, והכי פירושו דמסתבר לי בהא עובדא, דרוניא שתלא דרבינא הוה כדאמר בפ' המקבל [ק"ט.], וקנה קרקע אחד בין קרקעותיו של רבינא כדאמר [ב"ב שם] רוניא אקפיה רבינא מד' קרנתיה, ורצה רבינא לסלקו משום דינא דבר מצרא, וא"ל רב סמא אמרי אינשי ארבעה לצלא ד' מעות מרויח בעל העור וארבעה העבדן דהוא אצללא, כלומר לא בריוח של בעל העור ריוח העבדן הרי הוא כמו שותף, כך רוניא שהוא שתלא דידך חשוב הוא מצרן כמוך שהרי נוטל חצי השבח כדאמרי' [ב"מ ק"ט:] באתרא דשתלא שקיל פלגא ואריסא תילתא ואין אתה יכול לסלקו כי מצרן שקדם וקנה קנה ואם לא שהיה רוניא שתלא (באונס) [באותן] קרקעותיו של רבינא היה רבינא מסלקו בדין אלמא דינא הכי הוא. אם אמר הוא הקרקע ביד הלוקח, אין המצרן יכול לומר לו לא אתן לך אלא כמה ששוה עכשיו, אלא כל הדמים שנתן יתן לו או לא ידחה אותו שאין דינא דב"מ עליו אלא כשמחזיר לו כל המעות עד גמירא.
אמר [רב] חסא [ב"מ נ"ז.] בעי ר' אמי אונאה אין להם ביטול מקח יש להם או אין להם אמר רב נחמן הדר אמר [רב] חסא (פי') [פשיט] ר' אמי (סב') יש להם ביטול מקח ור' ירמיה משמיה דר' יוחנן [נמי] אמר ביטול מקח (נמי) יש להן. ומצינו רב נחמן חלק ואמר אין להן ביטול מקח, דגרסינן בפ' המקבל [ק"ח.] זבין [ב]מאתן ושווה מנה סבור מינה מצי אמר לתקוני שדרתיך ולא לעוותי א"ל מר קשישא לרב אשי הכי אמרי נהרדעי משמיה דרב נחמן אין אונאה לקרקע, והכא ביטול מקח איכא דהא על חד תרתין הוא דקאמר אין אונאה. ובקידושין בפ' האיש מקדש [מ"ב:] אמרי' והאי דאמר ר"נ יותר משתות בטל מקח לא אמרן אלא במטלטלין אבל במקרקעי אין אונאה כל עיקר. יש מן הגאונים שפסקו כר' יוחנן [גבי לוקח] ודחו לדרב נחמן אצל (לוקח ו)בר מצרא דהתם אמרה ר"נ ולא בדיני אחריתי, ולא מיסתבר דהא בקידושין נמי אמרה לגבי אחים שחלקו. ויש מן הגאונים דמספקא להו אי כר' יוחנן עבדינן אי כר"נ. ומיסתברא דכר"נ עבדינן חדא דהוא בתרא, ועוד דבכמה דוכתי בתלמוד אמרי' דבר השוה כל כסף ומאי ניהו קרקע, ואי ביטול מקח יש להן אינן שווין כל כסף.
<h2>דף קח:</h2>
שכיני העיר ושכיני השדה לאו במצרנות איירי אלא אם הם מחזרים לקנות ממנו מי קודם. הני זוזי טבי והני זוזי תקולי, בשניהם מצרנים מיירי ובאים שניהם לקנות אלא שהאחד מביא זוזי היוצאין בהוצאה טובים וחריפים והאחד מביא זוזי תקולי שאין חריפין ומוציאין בהוצאה לית ביה דינא דבר מצרא לאותו שזוזיו רעים. וכן אם שיגרו שני המצרנין האחד צרורים וחתומים והאחד מותרין קנו המותרין ולא הקשורין, שאין עושין ישר וטוב למצרן במקום שהוא רע למוכר. (ש)המוכר מפני דוחקו כגון לכרגא ולמזוני ולקבורה, וכן נמי אם אמר המצרן איזול ואטרח ואייתי זוזי לא נטרינן ליה שהרי דחוקים הם אילו, אבל אמר אייתי זוזי שהן מזומנין נטרינן ליה. ואי (אמר) אפסיק משוניתא או ריכבא דדיקלא לית ביה משום דינא דבר מצרא. ש"מ דלית דינא דבר מצרא אלא בשדות שהוא טוב למצרן שנח לו לחרוש השתי שדות יחד במענה אחד ובתלם אחד, אבל הקונה בית אצל ביתו של חבירו אין בו דינא דמצרא דלא שייך ביה הכנסת תלם מזה לזה, וכן השיב לי הרב רבינו יעקב ברבי מאיר.
<h2>דף קי.</h2>
רב נחמן אמר [ק"ב:] קרקע בחזקת בעליה קיימא ואפי' בא בסוף החודש כולו למשכיר, וקיימא לן כוותיה, דרב יהודה נמי קאי כוותיה, בפ' המקבל [ק"י.] גבי ההוא שטרא דהוה כתב ביה שני סתמא מלוה אומר שלש וכו', ואע"ג דפסק הילכתא כר"ה דאמר פירות בחזקת אוכליהן, היינו טעמא משום מילתא דעבידא לאגלויי כשיבואו העדים החתומים על השטר יאמרו אם הדין עם המלוה או עם הלוה, אבל היכא דליכא לברר בעדים כי (התם) [הכא] גבי דרב נחמן הילכתא כר"נ. וכי כתב בשטר סכום השנים וכביש המלוה השטר ואמר אירכס לי מפני שטוענו שנים יותר ממה שכתב בשטר אפי' אכלן לא מהימן דכיון דשטר לגוביינא קיימא מיזהר זהיר ביה מיכבש הוא דכבשיה וקסבר למיכלה שנין יתירי הילכך אי לא מפיק שטרא מוקמינן לארעא ביד הלוה, וקיי"ל כרב זביד ורב עוירא דהא קיבלה רב אשי ולא אהדר מידי.
<h2>דף קטז.</h2>
[ההוא גברא] דחביל סכינא דאשכבתא, שהיה חייב לו דינר והיה כופר בו ומשכנו בסכינו ובעל הסכין תובעו לדין לפני אביי וטענו השאלתי לך סכיני החזירהו לי והחובל השיב משכנתיך בו עד שתתן לי דינר שאתה חייב לי, וחייבו אביי לחובל להשיב הסכין משום כי נפש הוא חובל, ואפי' ל"ה דבר שנעשין בו אוכל נפש לא היית [יכול] לטעון עד כדי דמיו דדבר העשוי להשאיל ולהשכיר הוא כדמסיק ואזיל, והדינר שאתה תובעו קום עליה בדינא בפני ואם יש לך עדים שהוא חייב לך הבא וטול ואם לאו ישבע לך שבועת היסת ופטור. ורבא אמר ל"צ למיקם על הדינר בדינא שהרי תפוס ועומד וידו על העליונה ומגו שהיה יכול לטעון לקוח הוא בידי כי טוען משכון הוא בידי נאמן, ואם היה זה המשכון דבר שעושין בו אוכל נפש חייב להחזירו משום כי נפש הוא חובל, מיהו א"צ לדון על הדינר כי משעה שמשכנו נתחייב לו דינר וזה יפרע לו דינר שלו או ב"ד ימשכנוהו במשכון אחר ויתנוהו לזה וא"צ להביא עדים אלא ישבע זה החובל שזה חייב לו ויטול, וכדמסיק לרבא סכינא דאשכבתא אינו עשוי להשאיל ולהשכיר. ולתרווייהו חייב להחזיר הסכין משום כי נפש הוא חובל, ולתרווייהו נמי דברים העשויים להשאיל ולהשכיר דברים הידועים שעשאם בעליהן והעמידום להשאיל ולהשכיר אין אדם יכול לטעון עליהן לא לקוח ולא משכון, ובהא סכינא פליגי דלאביי הוי עשוי להשאיל ולהשכיר ולרבא כיון דפגום לא הוי, וגם בקום עליה בדינא פליגי דלאביי צריך למיקם ולרבא ל"צ. דברים העשויין להשאיל ולהשכיר דברים הידועים שעשאום בעליהם והעמידום להשאיל ולהשכיר אין יכול אדם ליטעון עליהם לא לקוח ולא משכון אלא בראייה בעדים, אבל אם אינן ידועין שעשויין להשאיל ולהשכיר יכול אדם לטענו עליהם גם לקוח גם משכון, זולתי אם ראוהו עדים שנכנס לבית חבירו ונטל כלים תחת כנפיו ויצא וטוען לקחתים ו[ב]על הבית טוען השאלתים לך אע"פ שאינם ידועים שעשויין להשאיל ולהשכיר אינו נאמן לומר לקוחים הם בידי, והוא אם אותו בעה"ב אינו עשוי למכור כליו, אבל עשוי למכור את כליו וכלים שהטמין תחת כנפיו דרכו להטמין שגנאי היא לו לישאם בפרהסיא או המטמין אדם צנוע ובוש לישא שום כלי בפרהסיא נאמן לומר לקוח הן בידי כאשר מפורש בפ' כל הנשבעין בשבועות [מ"ו:]. והא דרבא דאפיק זוגא דסרבלא וסיפרא דאגדתא, י"ל שהיו יודעים שהעמידום בעליהם להשאיל ולהשכיר או שראו עדים אביו של יתומים שנכנס לביתו של זה ונטל כלים תחת כנפיו ויצא לזה טוען השאלתים לאביהם והוא אינו עשוי למכור כליו.
<h2>דף קטז:</h2>
הבית ועלייה [קט"ז:] של שנים שנפלו שניהם חולקין בעצים ובאבנים, ואמרי' בגמ' וליחזי ברשותיה דמאן וליהוי אידך המע"ה ומשני שותפין כה"ג לא קפדי אהדדי דכל דמנח ברשותא דחד מונח ברשות תרווייהו. מהכא שמעינן דכל דבר שידוע שהוא של שותפין אע"פ שמונח בביתו של א' מהן אין לו כח וחזקה וטענה בו יותר מן חבירו ואם יטעון שלי הוא הכל שלקחתי חלקך אינו טענה אלא בראייה. ובשמעתא קמייתא דהשותפין [ב"ב ד'.] נמי אמרי' לפיכך אם נפל הכותל המקום והאבנים של שניהם, ואמרי' בגמ' פשיטא ל"צ דנפל לרשות דחד מינייהו מהו דתימא נהוי אידך המע"ה קמ"ל שאין יכול לטעון אותו שברשותו הן יותר מחבירו אלא חולקין הכל בשוה, נתברר גם מזה שאין שותף יכול לומר בכה"ג החזקתי. וכדין של שותפין כן דין האחין שאין א' יכול לטעון החזקתי אפי' יהיו הנכסים בחזקתו אלא בראייה, דאיתמר [ב"ב נ"ב.] א' מן האחים שהיה נושא ונותן בתוך הבית והיו אונות ושטרות יוצאין על שמו ואמר שלי הן שנפלו מבית אבי אימא רב אמר עליו להביא ראייה ושמואל אמר על האחין להביא ראייה, ואע"ג דהלכתא כשמואל בדיני בהא קאי ר"נ כרב דא"ר נחמן אנא מתניתא ידענא דתניא א' מן האחין שהי' נושא ונותן בתוך הבית והיו אונות וכו' עד עליו להביא ראייה, והוא שלא חלקו אבל יש עדים שחלקו יש להם חזקה.
ראובן שטען לשמעון מנה אתה חייב לי ושמעון משיבו איני יודע שאני חייב לך כלום, דין זה פסוק מיהא דאיתמר [ב"מ צ"ז:] מנה לי בידך והלה אומר איני יודע רב הונא ורב יהודה אמרי חייב ור"נ ור' יוחנן אמרי פטור, וטעמא מפרש בפ' ראשון דכתובות [י"ב:] המחייבין אומרי' בריא ושמא בריא עדיף והפוטרין אומרי' אוקי ממונא בחזקת מריה, ופסיק התם כר"נ וכר' יוחנן לפטור. ומיהו אמרי' בעלמא מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי פטור ואמר ר"נ [שבועות מ':] ומשביעין אותו שבועת היסת, ה"נ ישבע שמעון שאינו יודע שחייב לו כלום ופטור. וה"ה אם טען שמעון איני יודע שאני חייב לך כי אם חמשים, אבל טען שמעון איני חייב לך אלא חמשים והשאר איני יודע חייב לשלם כל המנה, כדרבא דאמר רבא מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי אלא חמשים והשאר איני יודע משאיל"מ, דכיון דטען ליה במנה ואודי ליה בנ' איחייב ליה שבועה דאורייתא שאין חייב לו אלא נ' בלבד וכי אמר בתר הכי והשאר איני יודע היאך ישבע שאין חייב לו אלא נ' האמר איני יודע, וכיון שאין יכול לישבע שבועה שחייב עצמו בתחילה משלם.
סוגיא דמתני' דהבית והעלייה של שנים [קט"ז:], אם נפלה העלייה וכותלי הבית עומדין מרועעין אין בעל העלייה יכול לכפות בדין את בעל הבית לבנותן כדי שיוכל לבנות עלייתו אלא יורד ודר למטה בבית עמו, ואם נפל גם הבית ע"ז שנינו [קי"ז.] אם אמר בעל העלייה לבעה"ב לבנות והוא אינו רוצה הרי בעל העלייה בונה את הבית. והיכא דאין לו לבנות לא לזה ולא לזה קיימ"ל כר' נתן דאמר בעל העלייה נוטל שליש בקרקע ובעה"ב שני חלקים דהא רבא דהוא בתרא פריש טעמיה וש"מ דסבר כוותיה.
<h2>דף קיז.</h2>
ראובן תבעו לשמעון לדין וטוענו תיקנתה חפירה גדולה להקוות שם מימי חצירך אצל מרתף שלי ומימך נופלין במרתף שלי ושמעון משיבו מה שתיקנתי במורד בקרקע שלי תיקנתי ואם מזיק לך שום דבר תקן לעצמך. דין זה פסוק מיהא הנהו בי תרי דהוו דיירי חד בעליונה חד בתחתונה איפחת עליונה כל אימת דהוי משי ידיה עילאה נפלי מיא על התחתון ומזקי ליה על מי לתקן ר' חייא בר אבא אמר על העליון לתקן ר' חייא בר יוסף אמר על התחתון לתקן, ומסקנא מוקמינן ר"ח בר יוסף דאמר על התחתון לתקן דהיינו הניזק כר' יוסי [ד]סבר דעל הניזק להרחיק את עצמו, ובפ"ב דב"ב [כ"ה:] פסיק א"ר יהודה אמר שמואל הלכה כר' יוסי וש"מ דהלכה כר"ח בר יוסף דאמר על התחתון לתקן, ומותבינן והאמר רב אשי כי הוינא בי רב כהנא [הוה אמרינן] מודה ר' יוסי בגיריה דיליה כלומר אם בעת עשיית מלאכתו של זה מיד בא ההיזק אצל זה כמו היורה חץ שמיד הולך ומכה במקום שמתכוין בלי איחור אז על המזיק להרחיק א"ע וזה העליון כששופך מים בתיקרה מיד יורדין ומזקי לתחתון ועל המזיק להרחיק א"ע, ומשני דתיימי והדר נפלי כלומר אין שם נקב בתקרה שיהיו מיד יורדין מים הנשפכין על התחתון אלא נבלעין ואח"כ ממתינין ויורדין ואין דומה היזק זה להיזק חץ הילכך על הניזק להרחיק עצמו, והני מילי ברחיצת ידים וכיו"ב שהמים מועטין ותיימי אבל מים מרובים דלא תיימי הוו גיריה דיליה ועל המזיק להרחיק ולתקן את היזיקו, הילכך שמעון שמימיו מרובין גירי דידיה נינהו ועליו לתקן את היזיקו.
ראובן שהלך למדינת הים והיה לו בית אצל שמעון וסגרו והלך לו ובא שמעון ונשתמש בו כל ימי היותו למדינת הים ובחזירתו תבעו שכר ביתו שנשתמש בו, ושמעון משיבו אע"פ שנישתמשתי בו ל"ה צריך לי כי היה לי בית. דין זה פסוק מיהא [ב"ק כ'.] הדר בחצר חבירו שלא מדעתו צריך להעלות לו שכר או א"צ היכי דמי אילימא בחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר זה נהנה וזה לא חסר הוא, מהכא שמעינן דזה נהנה וזה לא חסר פטור אלא בחצר דקיימא לאגרא שהעמידוה בעליה לכך שהיו משכירין אותה לאחרים וזה שדר בה עביד למיגר שאין לו בית אם לא ישכור זה נהנה וזה חסר הוא דודאי חייב להעלות שכר לא צריכא בחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דעביד למיגר מאי מצי אמר מה חיסרתיך או דילמא מצי א"ל הא איתהנית ומסקנא זה נהנה וזה לא חסר פטור, וכ"ש שמעון זה שלא נהנה שהיה לו בית וראובן לא חסר שהיה ביתו מוסגר שהוא פטור, והבית מוסגר ישן היה ולא מצי טען השחרת כתליי וחיסרתני, אבל זה לא נהנה וזה חסר חייב כר' יהודה דאמר [ב"מ קי"ז.] אף זה דר בתוך של חבירו חייב מפני שמחסרו שמשחיר את כתליו.
<h2>דף קיז:</h2>
כללא דאסמכתא אי תלייא במעכשיו קניא, כדתנן הילווהו על שדהו ואמר לו אם [אי] אתה נותן מכאן ועד ג' שנים [הרי הוא שלי] הרי הוא שלו, ואי לית בה מעכשיו לא קניא כרבא דאמר [ס"ו:] כל דאי דלית בה מעכשיו לא קנייא. וכן נמי אם הוא דבר שיש בידו (על) [של] בעל הדבר לעשותן ואחר בא ואמר תן לי ואני אעשה ואם לא אעשה אשלם לך לאו אסמכתא היא כדתנן [ע"ג:] אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא חייב, אבל בדבר שאין בידו של בעל הדבר לקיים ולעשות ובא אחר ומבטיחן לעשות בלשון אם הוי אסמכתא, כדתנן [שם] (אם אוביר ולא אעביד) [האי מאן דיהיב זוזי לחבריה] למיזבן ליה חמרא בשעת הזול שהיה הוא הולך לשם ואזל ולא זבן ליה משלם ליה כדקאזיל אפרוותא (דבי לשפט) [דזולשפט] וכגון שאמר השליח אם לא אקנה אשלם לך (כי) [כ]דקאזיל (ל)התם. ורב אשי [אמר] אסמכתא היא ולא משלם ואמרי' לרב אשי מ"ש מאם אוביר כו' ומשני התם בידו הכא לאו בידו, ופירוש הנראה לי התם בעל השדה היה [יכול] לזרוע שדהו וזה שקיבלה הפסידו שלא זרעה הילכך משלם לו מה שהפסידו, הכא לאו בידו של בעל הדמים לקנות היין (למקום) [באותו מקום] בשעת הזול שלא היה הולך לשם נמצא שזה שהבטיחו לא הפסידו כלום הילכך לא משלם. ורבותיי פירשו בידו של מקבל לזורעה וכיון דבידו לזורעה גמר ושיעבד נפשיה כתנאו ול"ה אסמכתא, (הילכך) [הכא] לאו בידו דאסיק אדעתיה שמא לא ימצא לו לקנות ולא גמר ושיעבד נפשיה והויא אסמכתא, דכל מקום דגמר ושיעבד נפשיה ל"ה אסמכתא כגון גבי משחק בקוביא דכל אחד סבר להרויח ומניח על הספק שאינו יודע אם ינצח ואם יתנצח וגומר ומקני לחבריה אם נתנצח כדי שיקנה לו חבירו אם ינצח, אבל היכא דלא גמר ומקנה כגון גבי רב בר שבא דא"ל לרב כהנא [ס"ו:] אי לא פרענא לך ליום פלוני גבי מהאי חמרא אסמכתא היא דלא גמר ומקני היין דסבר היה שיבואו לו מעות ויפרע לו קודם הזמן, וכן גבי משליש את שטרו [קי"ז:] לא גמר ומקני להחזיר לו השטר למלוה כי סבור לפורעו קודם זמנו הילכך אסמכתא היא שסומך על לא דבר שיפרע קודם הזמן ולא גמר להחזיר לו השטר, וכן הנותן עירבון לחבירו [מ"ח:] ואמר אם אני חוזר בי עירבוני מחול לך הא לא גמר למחול העירבון אלא סמך על לא דבר כי סבור היה לגמור הקנייה הילכך הוי אסמכתא. וכי אמרי אסמכתא דבידו לעשות קנייא היינו היכא דלא גזים שאינו מתנה לשלם אלא כמה שהפסיד, אבל אי גזים שמתנה לשלם יותר ממה שהפסיד לא קנייא כדאמרי' [ק"ד:] ההוא גברא (דזבין) [דקבל] ארעא מחבריה אמר אי מובירנא לך יהיבנא לך אלף זוזי ואמר רבא אסמכתא היא ולא קנייא דלא גמר ומקני דסמך אדעתא דלא יוביריה, מיהו מה דמפסיד משלם. והא דאמרי' בנדרים [כ"ז:] הילכתא אסמכתא קנייא (דלא גמר ואקני) [והוא דלא אניס] והוא דקני מיניה בב"ד חשוב, פירש גאון זצ"ל דלענין ההוא גברא דאתפיס זכוותיה לבי דינא איתאמרא הילכתא בלחוד לא בכל אסמכתא דעלמא ושאני האי דהא אתפיס זכוותיה לבי דינא, (אלא) [אבל] אי הוה זכוותא בידיה אע"ג דקני מיניה בב"ד חשוב לא הוו בטלין. ואי כתוב בשטר דהוא אסמכתא כגון שכתב בו אם אע"ג דכתב ביה דלא כאסמכתא שטרא בטילא הוא, דדמיא להא דת"ר לעניין גט [גיטין ל"ב.] בטל הוא אי איפשי בו דבריו קיימין פסול הוא אינו גט לא אמר כלום, והשתא ומה לעניין איסור אמרי' לא אמר כלום לעניין ממון לא כ"ש. ורבינו האי גאון זצ"ל אמר הא דאמרי' בנדרים אסמכתא קנייא והוא דלא אניס בכלל דברי ר' יוסי הן. וכל דבריו בזה הדין בטלו. והאי דאמר ליה רב בר שבא לרב כהנא אי לא פרענא לך ליום פלוני גבי מההוא חמרא ואמרי' כל דאי לא קני היינו משום דלא אמר מעכשיו אבל א"ל קני מעכשיו בהאי חמרא שיעור מעותיך אם לא אפרע לך ביום פלוני קני כדפרישית לעיל.
וישראל שהיה חייב לחבירו ונתן לו משכון וא"ל אם לא אפרע לך עד יום פלוני תקח בריבית על משכוני וכשהגיע הזמן לוה עליו בריבית, דינא עבד ושליחותיה עבד וילך ויפדה משכונו מן הגוי ואין יכול לומר אסמכתא היה שאמרתי אלא שליחותיה עבד.
<h2>דף קיח.</h2>
ראובן שם עצים ואבניו בחצירו של שמעון שלא מדעתו ואמר שמעון פנה עציך ואבניך מחצרי שאני צריך לה וא"ל ראובן יהו שלך והלך שמעון ושכר פועלים ופינן למקום אחר בפני ראובן ואח"כ א"ל ראובן תן לי עציי ואבניי ומה שהוצאת עליהם אתן לך, דין זה פסוק מיהא ממתני' מי שהיה כותלו סמוך לגינת חבירו ונפל א"ל פנה את אבניך א"ל הגיעוך אין שומעין לו אם אמר בעל הגינה אינו חפץ בהם משקיבל עליו בעל הגינה ופינן א"ל בעה"ב הילך יציאותיך ואני נוטל את שלי אין שומעין לו אלא הרי הן של בעל הגינה, הכא נמי אילו עצים ואבנים של שמעון הם שפינן. אבל אם לא פינן לא קנאן דאמרי' לדחוייה מכוון במה שאמר היגיעוך, דאמרי' בגמ' מדקתני הילך יציאותיך מכלל דפנינהו הא לא פנינהו לא קני אמאי כיון דא"ל היגיעוך תיקני ליה חצירו מדר' יוסי בר' חנינא ומשני התם דעתיה למיתן ליה הילכך קנתה לו חצירו הכא דעתיה לדחויי במה שאמר היגיעוך, אבל בשפינן וחזי ליה ולא מחי ביה ודאי בכוונה אקנינהו ליה.
השוכר את הפועלים לעשות בשלו והראה בשל חבירו נותן לו שכרו משלם. וכן השוכר את הפועלים לעשות בשלו א"י לומר טול מה שעשית בשכרך אלא אם ירצו הפועלים, וכן אם שכרו בשל הפקר כגון ללקט מציאות וליקט לו א"י לומר טול מה שליקטת בשכרך אא"כ מרצון הפועל, אבל שכרו לשמור מציאות בהבטת עין ולא ללקט אומר לו טול מה ששמרת לעצמך בשכירותיך.
